בשנת 2007, בגיל 13, כתב נאוקי היגשידה את הספר שנועד לתאר את עולמו הפנימי של אוטיסט בתפקוד נמוך שסובל מקשיי תקשורת עצומים. בצעירותו, הסופר לא יכל לתקשר עם הסביבה. אבל יצירתיות, אהבה של הסובבים שלו ואמונה בו גורמת לכולם לחפש דרכים שבהן הוא יוכל לבטא את עצמו ולתקשר עם הסביבה. פריצת הדרך צצה בדמות לוח עם אותיות באמצעותן הוא מתחיל לתקשר עם הסביבה.

בעקבות הנסיון שלו, הוא מגיע להארה וכותב את הספר הזה. הספר הפך לרב מכר, זכה לשבחים מקיר לקיר ואף הוסרט.

את עייני צדה הכריכה היפיפיה וגם כמה סקירות שקראתי. בעיקר הניעה אותי לקרוא אותו הידיעה הפנימית שמלווה אותי לאורך שנים, שכולנו במובן זה או אחר נמצאים על הרצף וסובלים מקשיי תקשורת. אני מאמינה שרק מעטים זכו בעולם פנימי סדור ולא כאוטי, ומעטים עוד יותר זכו ביכולת הפלאית לתקשר החוצה את עולמם.

אני לא חושבת שהספר מלמד מה ומי הם אותם אנשים שאנחנו קוראים להם אוטיסטים. אבל הוא כן מלמד על עולמו הפנימי היצירתי, הרגשי והמלא של הסופר.

הפרקים קצרים וכתובים בצורה פשוטה. הם מורכבים משאלות ותשובות במהלכן הוא משתמש בהרבה הכללות. זו אחת הביקורות הנוקבות שיש נגדו. אישית, לא מצאתי על מה להתרעם, כולנו רואים ראשית וקודם לכל את עצמנו וכבר רחל כתבה “צר עולמי כעולם הנמלה”.

מאידך, לא התרגשתי לקרוא אותו או הרגשתי שהוא מטלטל את עולמי.

אני מצרפת מטה טריילר של הסרט הדוקומנטרי שהוסרט בעקבות הספר. בטריילר ניתן הסבר לתפיסת הזמן ולאופן שבו הזיכרונות של הסופר נצברים.