​

​חודש ל​​פני גיל 30, קלואי מגיעה לאי הישועה כדי לבצע משימה די מטופשת עבור המגזין שהיא עובדת בו – להתחתן עם עצמה. 

במשך שנים, היא יצאה לדייטים וחיפשה את “האחד שלה”. היא תיעדה את ההצלחות והכשלונות בטור עיתונאי מצליח שנקרא “למצוא את הפלמינגו שלי”. אבל, בגיל 30 צריך משהו אחר שיסמן את חציית הקו. צריך, משהו ברוח הזמנים העכשווים שיהיה קיצוני וימשוך את הקוראים. לכן, קלואי נגררת מלונדון, לאי שכוח אל באירלנד רק כדי לגלות ש:

א. אין במקום הזה קליטה אלא בנקודה אחת בקצה גבעה.

ב. אין מהמקום הזה דרך חזרה, רק בסירה שמגיעה אחת לשבוע במקרה הטוב- אלא אם במקרה יש במקום גופה. 

ג. הלודג’ ששכרו עבורה, הושאל לאדם זר, שהוא במקרה אמריקאי מושך וסקסי, שחייו נמצאים בקריסה וגם הוא הגיע להתבודד באי, בדיוק בתקופה בה את אמורה להתבודד ולהתחתן עם עצמך.

וכך מאק וקלואי מתבודדים באותה הביקתה, כל אחד מהם בצד שלו מעבר לקו גיר שמפריד את אזור הלחימה ובינהם אזור מפורז במטבח.

אתם יכולים לדמיין לאן הסיטואציה הולכת ותגיע.

בצד החיובי מאוד של הספר, ולמרות שהוא לוקה פעם אחר פעם בקלישאתיות ובקיטש, כשמתעלמים מקו העלילה המטופש להפליא של “להתחתן עם עצמה”,  נותרים עם הסיפור של מאק ועם הירהורים נוגים על זוגיות, הורות ושרידות.

אם החיים של קלואי הם לימון, אין ספק שהחיים של מאק הם חומץ. הוא נאלץ לצאת לאי הישועה בתקווה שהמרחק מאישתו יוביל אותה למסקנה שהיא רוצה לחזור ולחיות איתו.

הוא לא בדיוק יודע מה הוביל לשבר, וגם הקוראים לא יודעים ולא ידעו, אבל מאק הוא טיפוס משפחתי, אבא למופת ובכללי הדמות שלו בעיניי היתה מאוד אנושית וחיובית בניגוד לקלואי שהיא סוג של קריקטורה על נשים בודדות וממורמרות.

כמובן, רק במקרה מאק הוא גבוה, מושך עם אישיות זהב והוא היה צריך לנסוע 5000 ק”מ בכדי למצוא את קלואי שתנער אותו מהפנטזיות שהוא חיי בהן לגבי חיי הנישואים המתפרקים שלו.

עלילת הספר איננה רומן רומנטי טהור אבל כן יש בו רומנטיקה. הספר הוא גם לא רום- קום. 

הוא כן ספר נעים לקריאה, בעיקר חיכיתי לפרקים של מאק ובשלב מסויים ריפרפתי על הפרקים של קליאו, קו העלילה שלה היה משמעותית פחות מעניין ופחות חזק.