“חופש, כך אומרים לי, הוא רק המרחק בין הצייד לטרפו.”

אושן וונג הוא משורר עטור שבחים ופרסים. בספר הפרוזה הראשון שפירסם, היכולות הלירית והפואטית שלו מופגנות באופן מרהיב, כקשת של צבעים שלעיתים מסנוורת את הקורא בבוטות והכאב שבהן. בממואר הקצר “לזמן קצר יש בנו קסם” הוא כותב לאימו מכתב שלעולם לא תקרא, הוא אומנם ניסה ללמד אותה אנגלית, אך היא מהר מאוד התייאשה וויתרה.

זהו מכתב על מלחמה, הגירה, הורות, עוני, התבגרות, הומוסקסואליות ושונות.

“ובחיים. שֵם, דק כמו אוויר, יכול גם להיות מגן. מגן בצורת כלב קטן.”

הוא נולד לאם וויאטנמית במשפחה שמלכתחילה היתה קרועה ופגועה. האם הסבתא והילד עזבו את וויאטנם והיגרו לארה”ב בתקווה לחיים טובים ומלאים יותר לילד הקטן. הן התגלגלו לחיי הגירה ועוני קשה שהמילה השכיחה בהם היא “סליחה”.

“סליחה” בעיקר נאמרת כהשלמה עם מקומך בעולם – הפגיעה שאתה פוגע במרקם היפה הקסום והמושלם שסביבך.

“פעם אמרת לי שהעין האנושית היא היצירה הגלמודה ביותר של אלוהים. איך הרבה כל כך מהעולם חולף דרך אישון העין, והאישון בכל זאת לא שומר דבר. העין, לבדה בארובתה, אפילו לא יודעת שיש עוד עין בדיוק כמוה, במרחק סנטימטרים ספורים, רעבה ממש כמוה, ריקה ממש כמוה.”

ההיסטוריה של העם הויאטנמי רוויה באלימות, לא פחות ממנה האלימות בהיסטוריה המשפחתית של וונג:

סבתו ברחה מבעל אלים ועסקה בזנות בכדי לקיים את בנותיה.

אימו של וונג מכה את בן דמותו “כלב קטן” מכות נמרצות ללא סיבה נראית לעין. בגיל 13, הוא פשוט עצר אותה.

המציאות מכה בו על השונות והזרות שבו.

“בפעם הראשונה שהרבצת לי, בטח הייתי בן ארבע. יד, הֶבזק, התחשבנות. פי בוער ממגע”

וונג גדל בסביבה של נשים קשות יום, שהמציאות מכה אותן פעם אחר פעם רק בכדי שהם יקומו ומתוך הכיעור של האלימות, העוני והסבל צומחת רגישות לצבעים היפים של העולם, לאסטטיקה של הכאב והבדידות.

מערכת יחסיו עם סבתו שמנסה להגן עליו מהעולם בזמן שהיא מספרת לו אגדות וסיפורים מיתיים מהתרבות שלו. יחסיו עם אימו שפעם אחר פעם מכה אותו. התמודדותו עם העולם הלבן והסטרייטי שסביבו בזמן שהוא “צהוב” והומוסקסואל.

הכיעור והיופי שנמצאים בכל מילה.

“דנאיות מלכותיות ששרדו את הנדידה העבירו את המסר הזה לילדיהן. זיכרון בני משפחה שאבדו מהחורף הראשון נארג בגנים שלהם.”

הקריאה בספר קשה, חלק מהתיאורים לא קלים לקריאה. ביחוד ההתעסקות בעוני, בזרות, בהתמכרות של החבר שלו לאופייטים כסממן לחברה ששוקעת ומחריבה את עצמה.

הגלישה לתיאור המפגש המיני הראשון שלו היתה מעבר למטרידה. הבנתי מה הוא ניסה לעשות בחלק הזה, אבל הרגשתי שהחלק הזה בוטה, זה מכתים את הרגע ומאפיל על כל החלקים שקדמו לו שהיו הרבה יותר חשובים מהמפגש הרגעי הזה. נדרש לי מאמץ לסיים את הספר אחרי זה, למרות שהחלק שמתאר את התמכרות החבר שלו לאופייטים חזק – הוא רך וקשה וכואב ואוהב והכל בו זמנית.

“אבל כשאני מסתובב כדי לראות את הנער המתנשף, לסלוח לו סוף־סוף על כך שניסה להיות טוב ונכשל, אין שָם אף אחד — רק שפע הבוקיצות הדוממות בקצה השדה”

כאבי הפנטום הם זיכרון מתעתע של עבר, של הווה של עתיד שמתנחשל מתוכם. קריאה חזקה, שווה לא מתפשרת.