קלאסיקה ספרותית שנויה במחלוקת: ולדימיר נבוקוב מציג סיפור על מערכת יחסים פוגענית בין גבר מבוגר לנערה צעירה. מאחורי הכתיבה הגאונית מסתתר תיעוד של יחסי כוח מעוותים, יצירה מרהיבה ומסוכנת כאחד, שמעוררת שאלות אתיות קשות על גבולות האמנות.
"לוליטה" נחשב לאחת היצירות הספרותיות החשובות והפרובוקטיביות ביותר של המאה ה־20. מאחורי השפה המהוקצעת והסגנון הגאוני של נבוקוב מסתתר סיפור על ניצול מיני: הומברט הומברט, גבר מבוגר, מתאהב בילדה בת 12, דולורס הייז ("לוליטה"), ומשעבד את חייה תחת שליטתו.
העוצמה של הספר נובעת מהפער שבין היופי הסגנוני של הכתיבה לבין הזוועה של התוכן. נבוקוב משתמש בשפה עשירה, משחקי מילים ותחכום ספרותי כדי להכניס את הקורא לתוך ראשו של המספר, עד שלרגעים מתערער הגבול בין הזדהות לסלידה.
זה ספר מסוכן: הוא יכול להיקרא כקלאסיקה ספרותית מבריקה, אבל גם עלול להיטמע כסוג של רומנטיזציה של פגיעה. הקריאה הנכונה בעיניי היא להבין שמה שנבוקוב עושה כאן הוא מניפולציה ספרותית מכוונת. הוא מאלץ אותנו להרגיש את כוחו של הטקסט, ואז להתעמת עם ההבנה שזה כוחו של המנצל.
"לוליטה" איננו סיפור אהבה, אלא תיעוד של ניצול. ההכרה הזו קריטית כדי לקרוא אותו נכון. זה ספר שמעורר שאלות אתיות על גבולות האמנות: האם גאונות ספרותית מצדיקה תכנים מחרידים, או דווקא חושפת אותם בחדות שאין שנייה לה?
לוליטה/ ולדימיר נבוקוב
הוצאת הספריה החדשה, 1986, 351 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
