For English review, please scroll down.
(ואני אומרת לכן – עדיף שלא תתנו לו לשבור לכן את הלב)
הספר לב יקר, דפקת אותי, מקוטלג בתת סוגה טאבו, רומנטיקה אפלה. אני לא מהטיפוסים שנבהלים מקצת דרמה רומנטית, טאבו או אפלה. להפך, לפעמים בא לי לצלול לסיפור שיגרום לי להרגיש משהו.
אבל לב יקר, דפקת אותי?
הוא פשוט ספר מביך.
הספר מנסה למכור סיפור על אובדן, ריפוי, ואהבה חדשה – ריס מאבדת את בן זוגה, עוברת לניו יורק, ומנסה להתחיל מחדש. מלכתחילה לא ברור כיצד בן זוגה נפטר, אם הם היו נשואים או רק התגוררו יחד וכל העסק הזה של רחמים עצמיים נמתח כמו מסטיק שאיבד את טעמו לאורך כמה וכמה פרקים.
בניו יורק, ריס מקווה למצוא את השלווה והיא מתאכסנת בבית מלון למספר ימים עד המעבר לדירה של החברה. בבית המלון היא מכירה את קוני, ברמנית או חדרנית או לא בדיוק הבנתי מה, חברותית (לטעמי יתר על המידה) שמשכנעת את ריס לצאת לשתות איתה.
כאן חשדתי.
הסיגנון של קוני מזכיר יותר חתולת רחוב ופחות בחורה שתתחבר לריס העגומה והבודדה.
ואז פתאום – בום – היא פוגשת את קיליאן, שבדיעבד מסתבר שהוא אבא של קוני.
או לפחות האבא הביולוגי של קוני. מבלי דעת היא נמשכת אליו ומתפתחת בינהם מערכת יחסים. או לפחות זה מה שהסופרת רוצה שנחשוב, שככה נראית מערכת יחסים.
העלילה טומנת בחובה פוטנציאל של אהבה אסורה, דילמות, כאב, תשוקה…
אבל בפועל? העלילה בלגן אחד שלם ושיעמומון שבקושי הצלחתי לסיים.
הקשר עם קוני ברמת אמינות? בערך כמו זכייה בלוטו – רק פחות סביר.
הקשר עם קיליאן? אני באמת לא יודעת מה היה אמור לשכנע אותי שיש שם משהו חוץ מסקס, פאתטיות ואומללות של שני הצדדים.
הכתיבה… אבוי.
אין מה להרחיב מעבר לעובדה שנראה שכתבה אותו ילדה בת 15 עם בשלות רגשית של ילדה בת 10.
אין שום ניואנסים, אין עידון, הכול בוטה, גולמי, ובעיקר – לא ערוך כמו שצריך.
אולי סיגנון כזה מתאים לטיקטוק ולא לספר.
המשכתי לקרוא מתוך ייאוש, כי רציתי להבין מדוע אלייז'ה המסכן מת. רציתי לדעת אם זה משתפר.
ספויילר – לא, זה לא משתפר.
סוף הספר היה פשוט הזייה, אם יגידו לי שחוצנים נחתו ברחוב שלי, זה יהיה יותר אמין מהסוף של הספר הזה. הטוויסט עם קיליאן היה כל כך שקוף והיה ברור שהסופרת רוצה לייצר כאן מסחטת דמעות. לא בכיתי, אפילו לא הזלתי דמעה. אולי רק דמעות של שימחה שסיימתי את הספר הזה.
בשורה התחתונה?
ניסיון שקורס לתוך עצמו.
לא טאבו, לא אפלה, אפילו לא מילה אחת טובה.
סתם נפילה שביזבזתי עליה כסף.
לב יקר, דפקת אותי/ אשלי רוז
הוצאת סקרלט, 2025, 380 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
(And trust me – don’t let it screw your heart too)
This book is marketed as taboo, dark romance.
And listen, I do not shy away from emotional drama or complicated relationships.
Sometimes I even crave a story that messes with my feelings in all the right ways.
But Dear Heart, You Screwed Me?
It was just… embarrassing.
The book tries to sell you a story of grief, healing, and new love — Reese loses her partner, moves to New York, and attempts to start over.
From the beginning, it's unclear what happened to her partner, whether they were married or just living together. The self-pitying tone is stretched way too thin over several chapters.
Reese stays at a hotel in New York while waiting to move into her company apartment.
There, she meets Connie, a bartender. A maid? I wasn’t sure — an overly friendly woman who quickly convinces Reese to join her for a drink.
That’s when my inner alarm started buzzing.
Connie’s vibe felt more like street cat than someone Reese would bond with — moody, grieving Reese doesn’t seem like someone who’d open up to a stranger like that.
And then — boom — we meet Killian.
Who, surprise, turns out to be Connie’s biological father.
Reese is drawn to him, and a “relationship” forms.
Or at least that’s what the book wants us to believe.
The story wanted to explore forbidden love, tension, heartbreak, and passion.
But in reality? It’s a messy bore.
Barely made it to the end.
The relationship with Connie? As believable as winning the lottery.
The one with Killian? I have no idea what was supposed to be romantic here — just sex, codependency, and mutual emotional dysfunction.
The writing? Oh boy.
It reads like a 15-year-old with the emotional maturity of a 10-year-old wrote it.
No nuance, no restraint — just clumsy, unedited, and loud.
This style may work on TikTok. It doesn’t work in a book.
I kept reading out of pure frustration, hoping to find out what happened to poor Elijah. I expected it would get better.
Spoiler: it will not.
The ending was pure nonsense.
If someone told me aliens had landed on my street, I’d find that more believable than the final twist in this book.
The "reveal" with Killian was painfully obvious – a cheap ploy for tears.
I didn’t cry. Not even close.
Maybe just tears of joy for finally finishing it.
Bottom line?
This is not taboo. Not dark.
Not even one redeeming moment.
Just a waste of time and money.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
