Please scroll down for an English review.
כמעט אולימפוס אינו רומן אהבה.
הוא גם לא סיפור סינדרלה מודרני.
זהו רומן על עסקה.
העסקה שהעולם מציע לאישה צעירה ויפה: ביטחון תמורת חיסול זהות.
קטיה מגיעה מקייב, עיר של עוני, ממשפחה של נשים בלבד לאחר שהגברים נעלמו מן התמונה. אין שם אדמה ואין אחיזה. הגבול בין מותר לאסור מיטשטש. מי ששורדת, שורדת דרך הגוף.
כשקטיה עוברת לתל אביב, לרגע נדמה שהחיים שלה עוברים תמורה.
ואדים, גבר מבוגר, עשיר, מנומס וביישן כמעט, מציע לה דירה, כסף, סדר, שקט.
הוא אינו מכה.
הוא אינו כופה.
הוא מציע. ברוך. בהיגיון. בדאגה.
אבל המחיר ברור, גם אם לא נאמר במפורש: לעזוב הכול.
אמא, סבתא, עיר, עבודה, עבר.
בסופו של דבר גם את עצמה.
זו אינה הצעת מגורים.
זו הצעת עקירה.
האולימפוס של הספר הוא לא הר
האולימפוס הוא ביתם של האלים, לא של בני־אדם.
זהו מרחב של שלמות, של כוח, של נצח. מקום שאין בו מחסור, אין בו תלות, אין בו זקנה ואין בו מוות.
בין האולימפוס לבין האנושות עובר גבול קוסמי ברור.
מי שחוצה אותו נענש. לא כי חטא, אלא כי העז.
איקרוס נשרף.
בלרופון הופל.
פרומתאוס נכבל.
לא משום שהיו רעים, אלא משום שחצו גבול שאסור לחצות.
לכן, ה״כמעט״ שבשם הספר מסמן בדיוק את הגבול הדק:
המקום שבו אדם חושב שהוא יכול להיות אל, ולומד שהוא עדיין גוף.
האולימפוס של בריינר הוא דירה,
ניטרלית. שקטה. לבנה. כזו שתתאים “לטעמם של שוכרים רבים”.
אין בה זיכרון. אין בה קהילה. אין בה שכנים משמעותיים.
יש בה אישה אחת יפה, שמחכה.
ואדים מציל את קטיה מן הכאוס של קייב, אבל כולא אותה בכלוב מוזהב.
הביטחון הקיומי שלה נקנה במחיר של בדידות מוחלטת.
וכאן מתברר שהאולימפוס של הספר אינו יעד.
הוא מכונה של תלות, בידוד ושחיקה.
מול קטיה ניצבת אקסנה, האישה שכבר חיה שנים בתוך הכלוב הזה
אקסנה אינה קריקטורה של “אשת אוליגרך”. היא דמות טרגית, מודעת עד כאב למעמדה. היא יודעת מה היופי נותן, מה הוא שואב, מה הכוח שבו ומה האכזריות שבו. היא גם יודעת שהיופי אינו נצחי. לכן היא מטפחת אותו במשמעת אכזרית.
הלייזר, ההזרקות, הניתוחים, המאמן הפרטי, השף.
הגוף כפרויקט תמידי.
לא לשם פינוק. לשם הישרדות.
והפרדוקס שקוף כמו זכוכית:
היא משלמת הון כדי להיראות כאילו לא שילמה דבר.
היא רוצה להיראות יפה, אך לא להיראות כמי שזקוקה לכסף כדי להיות יפה.
כשוואדים בוחר בקטיה, כל המפעל הזה מתרסק.
לא רק מפני שבגד בה.
מפני שיופי מלאכותי מובס תמיד מול יופי טבעי וצעיר.
ההשקעה אינה מביסה את הזמן. היא רק דוחה את הפסיקה.
קללת מידאס ההפוכה: למה בני־אדם הופכים יופי לריקבון
הלב הפילוסופי של “כמעט אולימפוס” נמצא בשיחה בין קטיה לאידה.
אידה, עם הפורצלן שלה, משמשת ככוהנת־גדולה של הוואניטס הפלמי: הכול יפה, הכול נוצץ, ובתוך כל אלה מסתתרת גולגולת.
היא אומרת לקטיה: היופי מתפורר; זה טבעו.
זה לא קללה של אלים.
זו קללה של בני־אדם.
קללת מידאס ההפוכה
מידאס הפך כל דבר לזהב.
בני־אדם הופכים כל דבר יפה למוות.
לא בכוונה. מעצם היותם בני תמותה.
האולימפוס, אצל בריינר, אינו מרחב של אלוהות, אלא מרחב שבו בני־אדם מנסים לגעת בשלמות והמגע האנושי עצמו הוא זה שמחסל אותה.
יופי מלאכותי, מתפורר תחת מאמץ.
יופי טבעי, נרמס תחת ציפיות.
זו הסיבה שקטיה נבהלת מן הגילום המוחלט של היופי.
זו הסיבה שאקסנה נלחמת נגד הזמן כמו לביאה.
וזו הסיבה שואדים מרוסק לגמרי ברגע שהוא שואל “מה עשינו”.
בני־אדם אינם מסוגלים לשאת שלמות.
מפרקים אותה.
הופכים אותה לריקבון.
וכאשר קטיה שוברת את הדירה בתל אביב, זה לא התקף זעם.
זו ההכרזה המטאפיזית של הרומן:
היומרה לסדר מתפרקת תחת מציאות שלא מקבלת את ההנדסה.
הכאוס, הטראומה, ההיסטוריה והגוף, מנצחים.
הדירה היא דגם מוקטן של אולימפוס מלאכותי.
ההתמוטטות של קטיה היא רעידת האדמה שמחזירה את האולימפוס לגודל הטבעי שלו:
מרחב שבני־אדם אינם בנויים לשכון בו לאורך זמן.
אבל השורש העמוק של הספר אינו בתל אביב. הוא בקייב. ובעוד מקום אחד: באבי יאר
ההיסטוריה המשפחתית של קטיה נטועה באלימות היסטורית, גזענות ורצח עם.
בראשית היה סיפורם של לודמילה ודימה, הוריה של אנה, שנרצחו בזמן מלחמת העולם השניה.
מכאן מתחיל רצף נשי של הישרדות: אנה, ויטה, קטיה. בכל דור מתחלף הייצוג הגברי, אבל העיקרון נשאר זהה: הגוף הוא שטר עובר מיד ליד.
הגברים בספר אינם מפלצות. הם פשוט אינם עומדים בעומס שהחיים והנשים שתלויות בהם מטילים עליהם.
הם קורסים כשהם נושאים את אחריות הקיום: אחד באלכוהול, אחד בכוח, אחד בכסף.
וכשקטיה מתמוטטת בדירה בתל אביב, זה לא רק שבר אישי.
זה רגע שבו כל מה שנאמר לה שאפשר למחוק, חוזר.
היא משחזרת את הניסיון של ויטה, אמא שלה: להציל את עצמה דרך גבר אחד.
וכך מתברר שהניסיון למצוא יציבות בחיים קטנים נכשל בדיוק כמו הניסיון למצוא יציבות בחיים גדולים.
העיקרון אינו משתנה. רק הבמה.
הזעקה הפסיכוטית שלה על “הגו גויים שנדבקו לה לעיניים ולשערות” מחברת בין ההיסטריה בהווה לבין הטראומה ההיסטורית של המשפחה.
העבר לא נמחק.
הוא פשוט משנה צורה.
ואז מגיע הסיום. והוא, באמת, קיטשי. במודע
אחרי כל האלימות, הניצול, הטירוף והגוף, קטיה רוצה רק דבר אחד:
הביתה.
לא לאולימפוס.
לא לעושר.
לא ליופי.
למקום שיש בו גבול.
שבו יודעים מה מותר ומה אסור.
שבו אפשר לחלום, אבל בבוקר מתעוררים מציאות שאינה מתכחשת לעצמה.
בריינר בוחרת לסיים לא בפילוסופיה גבוהה, אלא בקשר הכי פגום והכי אנושי שיש:
האמא.
זו בחירה סנטימנטלית, כמעט פרובוקטיבית בפשטותה.
אבל היא גם הצהרה:
אחרי שכל המנגנונים הגדולים קורסים: כסף, יופי, שליטה, נשארת רק הזיקה האנושית הראשונית.
זו האמת היחידה שיכולה לנצח את האלימות האסתטית והקיומית של האולימפוס.
בסופו של דבר, זה ספר על טעות אחת יסודית.
הטעות לחשוב שאפשר לברוח מן האנושי.
מן הגוף. מן הזמן. מן הפחד. מן התלות.
האולימפוס מבטיח נצח.
אבל בני אדם נושאים מוות בכל מגע שלהם עם השלמות.
במובן הזה, “כמעט אולימפוס” אינו ספר שמעניש את הדמויות על חטא מוסרי.
הוא מעניש אותן על היומרה הקיומית להיות מעל הגבול האנושי.
כמעט אולימפוס/ שושי בריינר
הוצאת עם עובד, 2024, 288 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Practically Olympus / Shoshi Brainer: On Beauty, Money, and One Great Mistake
Practically, Olympus is not a love story.
It is not a modern Cinderella tale either.
It is a novel about a deal.
The deal the world offers a young, beautiful woman: security in exchange for the elimination of identity.
Katya arrives from Kyiv, a city of poverty, from a family of only women after the men vanished from the picture. There is no ground there and no real hold. The boundary between what is allowed and what is forbidden dissolves. Those who survive, survive through the body.
When Katya moves to Tel Aviv, it briefly seems as though her life has changed.
Vadim, an older, wealthy, polite, almost shy man, offers her an apartment, money, order, and quiet.
He does not hit.
He does not force.
He offers. Gently. Logically. With concern.
But the price is clear, even if not said aloud: to leave everything.
Mother, grandmother, city, job, past.
Ultimately, even herself.
This is not an offer of housing.
It is an offer of uprooting.
The Olympus of the novel is not a mountain
Olympus is the home of the gods, not of human beings.
It is a realm of perfection, power, and eternity—a place without lack, without dependence, without old age, and without death.
Between Olympus and humanity passes a clear cosmic boundary.
Whoever crosses it is punished. Not because they sinned, but because they dared.
Icarus burned.
Bellerophon fell.
Prometheus was chained.
Not because they were evil, but because they crossed a boundary no human is meant to cross.
Thus, the “Practically” in the title marks the thin line precisely:
The place where a human believes they can become a god, and learns they are still a body.
Brainer’s Olympus is an apartment,
neutral. Quiet. White. suitable “for many tenants’ taste.”
It holds no memory. No community. No real neighbors.
There is one beautiful woman inside, waiting.
Vadim rescues Katya from the chaos of Kyiv, but imprisons her in a golden cage.
Her existential security is purchased at the cost of absolute isolation.
And here it becomes clear that Olympus in this novel is not a destination.
It is a machine of dependence, isolation, and erosion.
Opposite Katya stands Oksana, the woman who has lived inside that cage for years.
Oksana is not a caricature of “an oligarch’s wife.” She is a tragic figure, painfully aware of her status. She knows what beauty gives, what it drains, the power it holds, and the cruelty within it. She also knows beauty is not eternal. Therefore, she cultivates it with brutal discipline.
Laser treatments, injections, surgeries, a personal trainer, and a chef.
The body is a continuous project.
Not for indulgence. For survival.
And the paradox is transparent as glass:
She spends a fortune to look as if she had spent nothing.
She wants to appear beautiful, but not as one who needs money to be beautiful.
When Vadim chooses Katya, the entire enterprise collapses.
Not only because he betrayed her.
But because artificial beauty is always defeated by natural, young beauty.
Investment never conquers time. It only delays the verdict.
The Reverse Midas Curse: Why Humans Turn Beauty into Decay
The philosophical heart of Practically Olympus lies in the dialogue between Katya and Ida.
Ida, with her porcelain, serves as the high priestess of Flemish Vanitas: everything is beautiful, everything gleams, and within it all hides a skull.
She tells Katya: Beauty decays. That is its nature.
It is not a curse of the gods.
It is a curse of humans.
The reverse Midas curse.
Midas turned everything into gold.
Humans turn everything beautiful into death.
Not intentionally. By virtue of being mortal.
Olympus, in Brainer’s novel, is not a realm of divinity, but a space in which humans attempt to touch perfection, and the human touch itself is what destroys it.
Artificial beauty crumbles under effort.
Natural beauty is trampled under expectation.
That is why Katya recoils from the absolute embodiment of beauty.
That is why Oksana fights time like a lioness.
And that is why Vadim is shattered when he asks, “What have we done?”
Humans cannot bear perfection.
They dismantle it.
They turn it into decay.
And when Katya smashes the apartment in Tel Aviv, it is not a tantrum.
It is the metaphysical declaration of the novel:
The engineered illusion of order shatters beneath a reality that rejects design.
Chaos, trauma, history, and the body prevail.
The apartment is a miniature Olympus, artificial and brittle.
Katya’s collapse is the earthquake that restores Olympus to its natural scale:
A space human beings are not built to inhabit over time.
But the true root of the novel does not lie in Tel Aviv. It lies in Kyiv. And in one more place: Babi Yar.
Katya’s family history is embedded in historical violence, racism, and genocide.
At the beginning stands the story of Ludmila and Dima, Anna’s parents, who were murdered during the Second World War.
From there, a female chain of survival begins: Anna, Vita, Katya.
In every generation, the male figure changes, but the principle remains the same: the body becomes a passing bill of exchange.
The men in the novel are not monsters.
They cannot bear the weight placed upon them by life and by the women who depend on them.
They collapse while carrying existential responsibility: one into alcohol, one into power, one into money.
And when Katya collapses in the Tel Aviv apartment, it is not only a personal breakdown.
It is the moment when everything she was told could be erased.
She reenacts Vita’s attempt to save herself through one man.
Thus, it becomes clear that the attempt to find stability in “small lives” fails just as wholly as the attempt to see it in “grand lives.”
The principle does not change—only the stage.
Her psychotic cry about the “goyim clinging to her eyes and hair” connects the hysteria of the present to the historical trauma of the family.
The past is not erased.
It merely changes form.
Then comes the ending. And it is, indeed, kitsch. Deliberately so.
After all the violence, exploitation, madness, and the body, Katya wants only one thing:
Home.
Not Olympus.
Not wealth.
Not beauty.
A place with a boundary.
Where one knows what is permitted and what is forbidden.
Where one can dream, yet wake into a reality that does not deny itself.
Brainer chooses to end not with lofty philosophy, but with the most flawed and most human bond there is:
The mother.
It is a sentimental choice, almost provocatively simple.
But it is also a declaration:
After all the great mechanisms collapse, money, beauty, and control, only the primal human bond remains.
This is the only truth strong enough to confront the aesthetic and existential violence of Olympus.
Ultimately, this is a novel about one fundamental mistake.
The mistake of believing one can escape the human.
The body. Time. Fear. Dependence.
Olympus promises eternity.
But human beings carry death into every touch of perfection.
In that sense, Practically Olympus does not punish its characters for a moral sin.
It punishes them for the existential arrogance of trying to rise above the human boundary.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
