ספר חזק כתוב היטב ונוגע ללב.
וויבי בת ה-8, גדלה בחווה עם אם נרקומנית ואלכוהליסטית ואב יצרן מת'. הם שניהם הורים מזניחים ומתעללים. בעיקר האם, שמתעללת בוויבי פיזית בצורה שמותירה בה צלקות עמוקות עד כדי כך שהיא כמעט נמנעת מלדבר ונמנעת מאכילה בחברה.
וויבי מגדלת את אחיה הצעיר, דונל ובעיקר מנסה לברוח מתנאי החיים המזעזעים שבהם היא כלואה. היא חיה פרק זמן אצל סבתא שלה, שמעניקה לה אהבה בלתי מסוייגת אבל כשהיא נפטרת היא חייה אצל דודתה הנוקדנית שרואה בוויבי חובה שאותה היא צריכה למלא.
כשהיא חוזרת לבית הוריה המצב רק מתדרדר.
לילה אחד, כשוויבי חוזרת מהשדות ומצפייה בכוכבים, חולף על פניה ענק על אופנוע. הוא מסב את ראשו לאחור כשהוא רואה את דמותה המלאכית, מחליק ונפגע קשה. וויבי מסייעת לקלן ומתקשרת להזעיק עזרה.
כשהוא מחלים, הוא לוקח את וויבי תחת חסותו, מסיע אותה לבית הספר, דואג לה לאוכל ולבגדים, דואג לאחיה, דואג אפילו לנקות את הבית, בזמן שאימה, ואל שוכבת במיטה ממוסטלת ואביה, ליאם חי עם חבורת נשים שהן בעיקרון שפחות מין לרגליו.
לתמונה נכנס שון, אחיו של ליאם אביה של וויבי, ובין סמים ואלכוהול וויבי ואחיה נחשפים לסצנות אלימות בין המבוגרים המקיפים אותם. קלן מנסה להרחיקם מהסצנה ההרסנית של חייהם. הוא מעניק מקום חם פיזי בביתו לוויבי שהולכת וגדלה ומספק את הצרכים החומריים והנפשיים שלה. הוא משמש לה אב ואם.
בגיל 13 וויבי וקלן שקועים אחד בשני, והיא משכנעת אותו שהיא רוצה להינשא לו, הוא שאוהב אותה מעמקי נפשו מסכים ורוכש לה טבעת יהלום יקרה. לאחר כשנה הוא גם מקבל את הסכמת אביה, ליאם לנישואים בגיל 14.
ואז מתרחשת טרגדיה איומה והרסנית לחיים של וויבי, דונל וקלן. והחיים שלהם נכנסים לסיחרור.
העלילה נמסרת מקולותיהם של וויבי, קלן, איימי (בת דודתה) רנה (חברתה הטובה של וויבי) ועוד דמויות שיש להן נגיעה לעלילה. לצד תיאורי חיים עלובים של ילדה לבנה שנולדה למשפחה לבנה מהמעמד הנמוך ביותר, ישנם תיאורים מרחיבי לב של הדאגה הכנה של קלן לוויבי ואחיה.
הסופרת לא מקמצת בתיאורי בורות מזעזעת וגזענות בוטה כנגד קלן, אינדיאני שמגיע מבית הרוס אבל מוצא מספיק אהבה ורוחב לב לקנות לילדה המוזנחת מגפים ולשלם עבור הלימודים שלה את 12 הדולר הנדרשים לשנה.
בין הדמויות המחרידות שלוקחות חלק בסיפור הטרגדיה הזה, מככבת דמותה של הדודה ברנדה שמייצגת את הבורות והדעות הקדומות ואת הנזק שהן גורמות. מעולם , לפני הספר הזה, מעמד הביניים הלבן לא נראה לי כל כך הרסני. מלא בעצמו, בצדקנות שלו ובדישון העצמי.
הספר מנוקד בהומור שחור ציני ששובר את המועקה:
"לאחר מכן הרימה ליסה ידיים. אין פלא שוֶייבי לא מדברת. המודלים שלה לחיקוי היו אישה מטורפת שלא סותמת את הפה וגבר שבקושי פותח אותו. מה כבר אפשר לעשות עם ילדה שזה מה שיש לה בבית?"
או
"הרמתי את מבטי אליה, אבל הייתי היחידה שעשתה את זה. כל עורכי הדין הרכינו את ראשיהם אל הדפדפות שלהם, אבל איש מהם לא רשם הערות. למה להם לטרוח, כשהם יכולים אחר כך לקבל את התעתיק ישר ממדור מכתבים לפנטהאוז?"
ספר נפלא.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
