כשהספר הזה יצא לאור הוא לווה ביח”צ מאוד אגרסיבי ובפרסומות בלתי פוסקות ברדיו עד כדי כך שזה פשוט דחה אותי ולא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו. ועתה ממרחק השנים כששמו של הספר הפך למטבע לשון וההייפ סביבו שכך הוא צץ על מדף הספרים שלי והחלטתי לקרוא אותו.

זהו סיפורה האישי (להבנתי) של הסופרת שגדלה בבית של הורים עולים מרומניה בוואדי סליב שבחיפה. המשפחה קשת יום ומתקשה להתפרנס בארץ. החלום הגדול של האב והאם הוא מקום עבודה עם קביעות, אבל האב מתקשה להתאקלם בתרבות העבודה והאם משתדלת ככל יכולה להתחזיק את הבית בתנאי אי וודאות כאלה.

כשהיא גדלה היא מורדת במוסכמות, פוגשת גבר ספרדי בן למשפחה עשירה, מנהלת איתו רומן סוער ונישאת לו. כשנולדת להם ילדה, היא סובלת ממצב בריאותי ירוד והם נאבקים על הישרדותה.

אני מבינה את מקור המשיכה של הספר, הכתיבה קולחת, עממית והדמות של האישה בספר צבעונית ואנושית. יחד עם זאת היא גם כפויית טובה, קפריזית וחמומת מח להפליא. הסיפור נע בין העבר של הדמות הראשית בוואדי סליב ובין ההווה שבו היא נאבקת למען בריאות בתה ובכל נקודת זמן אפשר לחוש אמפטיה להדמות הראשית, בין אם בנוסטלגיה שהיא מעלה ובין עם במאבק שלה על חיי בתה.

יחד עם זאת לא מדובר בספרות מופת, או ספרות בלתי נשכחת אלא בכמה שעות של קריאה קולחת. אני חושבת שהספר נצרב בזיכרון התרבותי בעיקר בגלל הויכוחים סביב האופן שבו פורסם והמחלוקות שעורר בדבר איכותו, בזמן שמקור משיכתו היא השפה הפשוטה והנגישה לקורא והדמות הסוערת שמצטיירת ממנו.