“כן, ז’אן דזר הוא אדם שהשלים עם גורלו. הוא כבר גילה – לא בפזיזות יתרה – את כל המרחב שהוקצה לו ונפטר מכל אשליה בדבר רוחב גינתו, פוריות ערוגותיו ומתיקות אופקיו.”

הגיבור ז’אן דזר, עובד מדינה בעל שיגרה ידועה ומשמימה. לתוך שיגרה זו נכנסת אלויר הצעירה והצבעונית והיא שוברת אותה למנסרה רבת צבעים.

ז’אן דזר שבבסיס אופיו פאסיבי ושמרני, נגרר אחר הצבעוניות של אלויר הצעירה ואף מציע לה נישואים.

אבל הצבעוניות הזו אינה מחזיקה מעמד והיא מתפוגגת כמו קשת ביום גשם שימשי.

“יש בעולם שחקנים ויש צופים, והוא איננו אלא ניצב.”

ז’אן דזר חוזר לאפרוריות של שיגרת חיו הידועה והבטוחה.

הדמות של ז’אן דזר משעממת וחסרת צבע אבל ברקע של הסיפור, עובר כחוט השני המסר שעדיף להכיר בגבולות האנושיים שלנו. נולדנו עם תכלית שהיא המוות ובזמן שעובר עד אז, עדיף לחיות בגבולות שמיועדים לנו בלי לנסות לפרוץ אותם.

“אולם מעל לכול, ז’אן דזר סיגל לעצמו מעלה גדולה: הוא יודע לחכות. כל השבוע הוא מחכה ליום ראשון. במשרד, הוא מחכה לקידום תוך שהוא מחכה ליום הפרישה. לאחר שיפרוש יחכה למוות. החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית. מרגע שקנה כרטיס, לא נשאר לו אלא לשבת במקומו ולהתבונן באנשי הצוות העוברים ברציף. אחד העובדים כבר יודיע לו כשהרכבת תצא; אך הוא עדיין לא יודע לאיזו תחנה היא נוסעת.”

זה סיפור קצר יפה ורגיש יחד עם זאת העמדה של הסופר קיצונית לטעמי.

הספר כולל גם את הסיפורים “יסעורים” ו”הסערה”.