For English review, please scroll down.
חודש מאי היפהפה השאיר אצלי תחושת בחילה. הספר עוסק באנשים עם מוגבלות, ברצון להורות, בזוגיות פגיעה ובגבולות שנשברים. אלה חומרים קשים וראויים לספרות. אבל בשלב מסוים הספר הופך למציצני ומשתמש בסטיגמה מעוותת של חריגות.
מה שצריך לדעת
רומן ישראלי המתרחש בבניין מגורים בקווינס, ובמרכזו ג׳ייסון וליזי, זוג עם מוגבלות שרוצה חיים רגילים: זוגיות, בית וילד.
לקוראים שמתעניינים בספרות ישראלית עכשווית, מותחנים פסיכולוגיים, דמויות בשולי החברה, יחסי שכנות, הורות, גבולות וחריגות.
הספר מתחיל משאלות חשובות על מוגבלות, הורות וזכות לחיים רגילים, אבל בהמשך גולש למבט מציצני מדי שמפעיל שוב ושוב סלידה מג׳ייסון.
ספר כתוב היטב, אך מטריד באופן בעייתי. במקום לחקור נפש פגיעה, הוא משתמש בה יותר מדי כחומר גלם לגועל, ושם בדיוק נוצרת תחושת הבחילה.
הרומן של לירן גולוד מתרחש בקווינס, בבניין מגורים שבו גרים ג׳וזף, אחראי התחזוקה של הבניין, אשתו ובנם ג׳ייסון. ג׳ייסון הוא גבר בן יותר משלושים עם מוגבלות שכלית מסוימת. חברתו, ליזי, גם היא מתוארת כבעלת מוגבלות, אף שבפועל היא כתובה באופן הרבה יותר תפקודי וכמעט נורמטיבי. שניהם עובדים. שניהם חיים בתוך מסגרת משפחתית מגוננת. שניהם רוצים חיים רגילים: זוגיות, בית, ילד.
נקודת המוצא של הספר חזקה. זוג עם מוגבלות שרוצה להביא ילד לעולם הוא נושא טעון באמת. ברקע מרחפות שאלות כבדות משקל: מי מחליט מי כשיר להיות הורה? איפה עובר הגבול בין הגנה לשליטה? מתי דאגה הופכת לשלילת רצונות?
בתחילת הספר נדמה שגולוד מבינה את המורכבות הזאת. הסביבה של ג׳ייסון וליזי אינה מוצגת כשתלטנית. ההורים, השכנים והאנשים סביבם מנסים באופן עדין לשמור על איזון במציאות בלי להפוך אותה לקרקס של אכזריות. גם הבניין בקווינס עובד יפה כמרחב חברתי: קרוב למנהטן, רחוק ממנה באמת, מלא באנשים שרואים יותר מדי זה את זה ואין להם לאן להיעלם.
ואז ג׳ייסון משתלט על הספר.
הוא מפתח אובססיה למשפחת סטון ולילד הקטן שלהם, קאנדר. הוא נכנס לביתם בלי רשות, מנקה, מסדר, משאיר חפצים, קונה לילד בגדים וצעצועים מיד שנייה. מבחינתו אלה מחוות של טיפול. מבחינתם זו חדירה מפחידה מאוד למרחב הפרטי. האובססיה שלו למשפחה הזאת מתערבבת בפחד שלו לאבד את ליזי ובתשוקה שלו לילד.
הסיטואציה מטרידה, בנויה היטב: אדם שחוצה גבולות שוב ושוב מתוך כמיהה למשפחה, אבהות ושייכות. אדם שמפרש חדירה כטיפול, בעלות כאהבה, מעקב כדאגה. חומר טעון, פסיכולוגי.
מכאן הכל מתדרדר.
במקום לתת לאובססיה של ג׳ייסון להתפתח מתוך כאב, תסכול וחוסר גבולות, הרומן מוסיף לו עוד ועוד סימני חריגות. המיניות שלו נעשית דוחה יותר, הגוף שלו נוכח יותר, הדחפים שלו מוצגים שוב ושוב כמשהו שצריך להירתע ממנו. בשלב מסוים ג׳ייסון כבר לא אדם שהולך ומסתבך בתוך נפשו, הוא מוקד שמייצר גועל בקורא.
ג׳ייסון מסוכן, והעלילה מראה זאת היטב. אבל הספר נראה מרוצה מדי מן הדרך שבה הוא הופך אותו לדוחה. דמות עם מוגבלות יכולה להיות קשה, אלימה, מינית, מטרידה, לא נעימה. ספרות אינה מחלקת דוברות של אוכלוסיות מוחלשות, וטוב שכך. אבל כשהדמות נבנית שוב ושוב באמצעות הפעלת רגש הגועל, הדחפים, המעמד הנמוך ואיום חברתי, יוצרת תחושה קשה של מציצנות.
וזה מתסכל, כי גולוד יודעת לכתוב. היא בונה קצב. היא יוצרת סצנות. היא הופכת בניין מגורים למרחב דרמטי. היא שולטת בפרטים ומוליכה את הקורא קדימה. אבל כל זה נעלם לנוכח המבט הזה שאינו הוגן. הוא לא חוקר את ג׳ייסון, הוא משתמש בו.
ג׳ייסון אינו נופל לקיטש הרגיל של האדם עם המוגבלות שצריך לרחם עליו. הספר בוחר בקיטש אחר: החריג שצריך לפחד ממנו. בשני המקרים האדם נעלם. פעם מאחורי הרחמים, פעם מאחורי הסלידה.
ליזי כתובה אחרת. היא מצליחה להישאר אדם. אם הספר לא היה אומר לנו במפורש שהיא בעלת מוגבלות, לא בטוח שהייתי מזהה אותה כך, פרט לקשיי תפקוד מסוימים ולתלות שלה בסביבה. הספר אינו משתמש בדמות שלה כדי לייצר רתיעה. דווקא הפער הזה מדגיש את הבעיה. בתוך אותה זוגיות, אותה אוכלוסייה ואותה מציאות, ליזי מקבלת מידה של אנושיות. ג׳ייסון נדחף שוב ושוב אל אזור המופע.
המופע הזה מעייף בהצטברות של אפיונים שאינם מייצרים עומק. הם פשוט ערימה שנועדה לגרום לקורא לזוז באי נוחות.
חודש מאי היפהפה כתוב טוב מכדי להיות ספר רע במובן הפשוט. זו גם הסיבה שהוא מטריד יותר. העלילה משמשת כדי לקרב אותנו שוב ושוב אל אדם שכבר נמצא במקום פגיע כדי להצביע בבוטות על החריגות המבהילה שלו.
חודש מאי היפהפה רוצה להיות רומן על שוליים, הורות, חריגות ותשוקה לחיים רגילים. יותר מדי פעמים הוא נעשה רומן שמבלבל בין נפש פגועה לבין חומר גלם לסלידה. שם נגמר המותחן הפסיכולוגי. שם מתחילה הבחילה.
חודש מאי היפיפה/ לירן גולוד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2025, 256 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Beautiful May / Liran Golod
Beautiful May left me with a feeling of nausea. The book deals with people with disabilities, the desire for parenthood, vulnerable relationships and boundaries that collapse. These are difficult materials, and they deserve literature. But at a certain point, the book becomes voyeuristic and uses a distorted stigma of otherness.
Liran Golod’s novel takes place in Queens, in an apartment building where Joseph, the building superintendent, lives with his wife and their son Jason. Jason is a man over thirty with a certain intellectual disability. His girlfriend, Lizzie, is also described as having a disability, although in practice she is written as far more functional and almost normative. Both of them work. Both live within protective family frameworks. Both want ordinary lives: a relationship, a home, a child.
The starting point of the book is strong. A couple with disabilities who wants to bring a child into the world is a truly charged subject. Heavy questions hover in the background: who decides who is fit to be a parent? Where is the line between protection and control? When does concern become the denial of desire?
At the beginning of the book, it seems that Golod understands this complexity. Jason and Lizzie’s surroundings are not presented as simply controlling. The parents, neighbors, and people around them try, in a gentle way, to preserve balance in a difficult reality without turning it into a circus of cruelty. The building in Queens also works well as a social space: close to Manhattan, but truly far from it, filled with people who see too much of one another and have nowhere to disappear.
And then Jason takes over the book.
He develops an obsession with the Stone family and their small child, Kander. He enters their home without permission, cleans, arranges things, leaves objects, and buys the child second-hand clothes and toys. In his mind, these are gestures of care. For them, this is a frightening invasion of private space. His obsession with this family becomes entangled with his fear of losing Lizzie and his longing for a child.
The situation is disturbing and well built: a man who crosses boundaries again and again out of a longing for family, fatherhood and belonging. A man who interprets intrusion as care, possession as love, surveillance as concern. This is psychologically charged material.
From there, everything deteriorates.
Instead of allowing Jason’s obsession to develop from pain, frustration and lack of boundaries, the novel adds more and more markers of otherness. His sexuality becomes increasingly repellent, his body becomes more insistently present, and his urges are repeatedly presented as something from which the reader is meant to recoil. At a certain point, Jason is no longer a person becoming entangled inside his own mind; he becomes a center of disgust.
Jason is dangerous, and the plot shows this well. But the book seems too pleased with the way it turns him into something repulsive. A character with a disability can be difficult, violent, sexual, disturbing, unpleasant. Literature is not a public relations office for marginalized groups, and that is a good thing. But when a character is built again and again through the activation of disgust, urges, low social status and social threat, the result creates a hard feeling of voyeurism.
And that is frustrating, because Golod can write. She builds pace. She creates scenes. She turns an apartment building into a dramatic space. She controls details and moves the reader forward. But all of this is overshadowed by a gaze that is not fair. It does not explore Jason. It uses him.
Jason does not fall into the usual sentimental cliché of the disabled person whom we are supposed to pity. The book chooses another cliché: the outsider we are supposed to fear. In both cases, the person disappears. Once behind pity, once behind revulsion.
Lizzie is written differently. She manages to remain a person. If the book did not explicitly tell us that she has a disability, I am not sure I would have identified her that way, except for certain functional difficulties and her dependence on her surroundings. The book does not use her character to create repulsion. Precisely this gap emphasizes the problem. Within the same relationship, the same population and the same reality, Lizzie receives a measure of humanity. Jason is pushed again and again toward the zone of spectacle.
That spectacle becomes exhausting through the accumulation of traits that do not create depth. They are simply a pile meant to make the reader shift uncomfortably.
Beautiful May is written too well to be a bad book in the simple sense. That is also why it is more troubling. The plot is used to bring us again and again closer to a person who is already in a vulnerable place, in order to point bluntly at his frightening otherness.
Beautiful May wants to be a novel about the margins, parenthood, otherness and the desire for ordinary life. Too often it becomes a novel that confuses a damaged psyche with raw material for revulsion. That is where the psychological thriller ends. That is where the nausea begins.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
