Please scroll down for an English review.
זרים בבית מיקם את רונית מטלון כבר מראשית דרכה כאחת הסופרות החשובות והבולטות של הספרות העברית. זה קובץ סיפורים שמבקש לפרק את מושג הבית, לחשוף את האלימות והניכור שמתקיימים בו, ולהראות עד כמה גם המרחב האינטימי ביותר רחוק מלהיות מוגן.
אצל מטלון הבית הוא זירה מאוימת, פרוצה, מלאה סדקים. השם האוקסימורוני חושף את הסתירה: להיות בבית ובו זמנית להיות זר. הבית הופך לזירה של שתיקות, מבוכות ומילים שלא נאמרות. האב, האם, הילדים, כולם מצוירים דרך עיניים לא סלחניות. תחת כל סצנה משפחתית מסתתר כאב קיומי עמוק, להיות שייך ובו בזמן להרגיש זר.
הסיפורים בקובץ מתארים את האלימות המרחבית שבתוכה מתקיימות הדמויות: אלימות חברתית, ממסדית, מעמדית, שמרחיקה את האחר ודוחקת אותו החוצה, או לחלופין פולשת פנימה והורסת מבפנים. חוקרי הספרות שי רודין ולילי רתוק הצביעו כל אחד באופן נפרד על כך שקובץ הסיפורים מערער את מושג הבית עצמו, חושף את חוסר יציבותו ומראה שגם המרחב הפרטי ביותר נתון תמיד לפלישה מבחוץ.
מטלון אינה עוסקת רק בניכור שבין קבוצה לקבוצה אלא גם בניכור בתוך המשפחה עצמה. האלימות איננה רק פיזית אלא מונכחת גם באמצעות המבטים והשיפוטיות המנוכרת שהופכת קבוצות מוחלשות לאובייקטים זרים.
הקובץ כולו נע בין אינטימיות לחמלה לבין מבט קר ומפוכח. כפי שמירסקי מציינת, גם הקול המספר עצמו נע על הגבול: הוא מבפנים ובחוץ בו זמנית, מלא אמפתיה אך שומר על ריחוק. זהו אולי סוד כוחה של מטלון, היא כותבת על דמויות שוליות ומוחלשות, אך לא מתוך הזדהות רגשנית אלא בעין חדה וחסרת פשרות.
הקריאה בזרים בבית אינה פשוטה. השפה חדה, הדמויות נתונות תחת מקרוסקופ והאור לא מחמיא. החוויה מותירה תחושת מועקה אך גם הערכה לעוצמה של הספרות כשהיא נוגעת בדיוק במקומות הפגיעים ביותר.
מטלון, שנחשבת לאחת מהיוצרות הבולטות בספרות העברית, הציבה כבר בספר זה את הנושאים שילוו את יצירתה: שאלות של בית וזהות, זרות והדרה, נשים ומזרחיות, פוליטיקה בתוך המשפחה.
זרים בבית לא מחפש לנחם או לעטוף, הוא מפרק את הבית לגורמים ומראה עד כמה קל לגלות שגם בתוך ארבעה קירות אנחנו עלולים להיות זרים.
זרים בבית/ רונית מטלון
הוצאת הספריה החדשה, 1992, 152 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Ronit Matalon’s Strangers at Home is a novel that pulses with tension, both intimate and collective. The sense of estrangement is not only between the characters themselves but also within the fabric of Israeli society. At its core, the book exposes how difficult it is to feel at home in one’s own house, within one’s own family, and even more so, within one’s own country.
Matalon’s prose is sharp, restrained, and charged with emotion. She writes about silence as much as about speech, about what remains unsaid at the dinner table or in the living room, about the cracks in daily domestic life where the political infiltrates without invitation. The novel balances finely between the personal drama of a family struggling with its ghosts and the larger social drama of a nation that is always on edge, unsettled, and in search of stability.
Reading this book is like walking through a corridor filled with echoes: the intimate conversations of women, the distant voices of the street, and the shadows of memory that refuse to fade. Matalon does not hand out easy solutions. She invites the reader into a house where each wall whispers a story, and each silence is heavier than words.
It is not a novel that flatters or comforts. It unsettles, provokes, and leaves a lingering sense that the home we inhabit may be the very place where we feel most like strangers.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
