ספר יפיפה, ענוג ונוגע ללב שמשרה חווית קריאה נפלאה.

הרברט פיניגר, ילד שהוריו נטשו אותו, גדל שמשפחתו המאמצת תוך שהוא נשרך אחר הילדים האחרים. הוא צולע וקצת מוזר ואהבתו האמיתית היא לפרחים וגינון.

בגיל 12 כשהוא מסיים את לימודיו בבית הספר, הוא מתחיל לעבוד כשוליית גנן באחוזתה של ליידי שרלוט צ’רטריס שם הוא מתבגר, מתפתח, הופך לגנן ראשי וכנראה גם מסיים את חייו.

הספר סוקר אפיזודות שונות בחייו של הרברט פיניגר, שזוכה לכינוי תרח פרח: החל מילדותו דרך שתי מלחמות עולם ועד לשנות ה70 של חייו כאשר הגברת צ’רטריס עוברת לבית אבות והאחוזה נמכרת.

הסיפורים הקטנים מעלים חיוך ומחממים את הלב למרות שיש בהם גם נקודות שמאירות את הצדדים האפלים והשפלים בטבע האדם.

המבט של הסופר גם ברגעי השפל של הסיפור, רווי בהומור ובראיה חיובית שברור לקורא שיש כאן לקח שמסתתר מעבר לפינה, ואכן התוצאה לא מאחרת להופיע.

דמותו של פיניגר, שמעולם לא ביקש לעצמו לא תהילה ולא כבוד אלא רק להיות גנן, לטפל בגנים ולשמח את גבירתו בתותים מחוץ לעונה, נוגעת ללב בפשטות שלה, בחוסר היומרה ובישירות. גם כאשר בני האדם מתאכזרים אליו, עושים לו עוולות ומתנכלים לו, הוא ממשיך להאמין בצדקת דרכו ואינו פועל ברישעות. הוא מאפשר לגלגל להסתובב לו ולהביא את הדברים על תיקונם.

התענגתי על הפנינה הקטנה הזו שחיממה את ליבי.