For English review, please scroll down.
קראתי את הקטעים הטובים של גדעון שטוסל – קובץ פרגמנטים וסיפורים מקוטעים – בזמן מהורהר, כשחיפשתי כתיבה אישית אך לא מעיקה – משהו קצר, מדויק, כזה שאפשר לשקוע בו בלי לטבוע. הספר הוא קובץ סיפורים קצרצרים ואישיים.
נדמה שהמקוטע כאן הוא עקרוני: הסיפורים נעים בין סיטואציות יומיומיות להרהורים, שברי זיכרון ודיאלוגים פנימיים, וכולם יושבים איפשהו על הרצף שבין נוסטלגיה למציאות. במרביתם נמסך הומור יבש, תיעוב קל, ועייפות מהחיים. אין פה עלילה במובן הקלאסי, וגם לא סיפור אחד גדול – אלא פסיפס של תודעה ישראלית, עירונית מאוד, שמדיפה ריח של תל אביב אבל גם של קושי וגעגוע.
שטוסל לא מתנצל על היותו לא ליניארי. להפך – זה חלק מהאמירה. כל "קטע" בספר עומד בפני עצמו, כאילו נשלף ממגירה ישנה של טיוטות, שיחות פנימיות או תסכולים שעובדו למילים. חלקם קצרים עד כאב, כמו הבלחות; אחרים מתפתחים לכדי מהלך מחשבתי שלם. כולם מתובלים במודעות עצמית חדה ובטון יבש, כמעט קומי, של מי שכבר ראה הכול – ולא בהכרח התלהב.
"חשב: מוכרח אוויר. באוויר החופשי. וחייב למתוח מחשבות.
'נהג עצור.'
יורד בגשם ממונית. 4.44 ק"מ לפני הבית."
הכתיבה של שטוסל חדה, מדויקת, אך גם סובייקטיבית עד הסוף. מיני-עלילות זורמות בין נושאים שונים, בקול ברור ואישי שיש בו כמעט תמיד מתח בין אירוניה לאינטימיות. הוא כותב על תל אביב של פעם, על זיכרונות משפחתיים, על ספרות ועיתונות, על כישלונות קטנים ורגעים של פיכחון. לעיתים נדמה שהוא מנהל חשבון נפש, לעיתים זה סטנד-אפ פנימי, ולעיתים – פשוט תצפית שנונה שמסתיימת באותה פתאומיות שבה החלה.
נקודת המוצא בסיפורים היא כמעט אף פעם לא נקודת הסיום. זוהי פרוזה שזורמת בנהר שוצף של רעיונות, שנמסרים לקורא בפריימים מדודים, מהבהבים ומתחלפים. לרוב נקודת הסיום רחוקה אלפי שנות אור מהמקום שבו נפתח הטקסט.
כך למשל, בסיפור "מכל השקרים", הגיבור פותח בהתקוממות כללית:
"נמאס לי מכל השקרים וממה שמאכילים אותי. במיוחד מאנשים עם עניבות"
ובשורה הבאה ממש, מבלי להתעכב, מתגלגל למקום הכי פחות צפוי:
"התחבאתי בגן החיות התנ"כי. חשבתי שאם כבר לחיות בגן החיות של החיים, עדיף בגן עם חיות לא מחופשות, ושהגן יהיה קשור לשורשים, לתנ"ך, לירושלים."
הבריחה הסמלית אל גן החיות מדגימה את תנועת הסיפורים של שטוסל – מהצהרה חדה אל תוך סצנה אבסורדית אך טעונה, שמכילה בתוכה גם פשטות וגם תובנה. הדמויות אינן נשארות במקום, הן נדחפות קדימה – לעיתים מתוך ייאוש, לעיתים מתוך אינסטינקט הישרדותי, ולעיתים פשוט מפני שאין להן ברירה. סה"כ מאוד הגיוני שהגיבור של הסיפור "מכל השקרים" יבחר לכלוא את עצמו בגן חיות בכדי להימנע מאנשים עם עניבות שכנראה שהתכונה הבולטת שלהם היא שקרנות.
בסיפור "אחר כך הלכתי ברגל", הכול מתחיל במעבדת תיקון מחשבים ומסתיים בהרהור על הזוגיות ועל מצבו הקיומי של הסופר:
"עברו כמה חודשים. הבוקר עיקלו לי את הרכב ואת הטלוויזיה. אחד המעקלים, מוצק כמו מקרר, שחס וחלילה אני לא מקל ביכולתו הפיזית, אמר: 'מה יוצא לך מלכתוב סיפורים? אתה עבריין מבחינת ההוצאה לפועל, לא שילמת קנסות, חובות עד הגג, היכן הראש שלך?'"
גם בסיפור "שלא חשבתם קודם", שפותח בזוג עצבני שגר בדירה שכורה עקב פיגור במסירת הדירה החדשה, הסיפור מתגלגל לאירוע זוגות סטייל ריאליטי, ומסתיים בתזכורת מציאותית:
"יש חובות לשלם, מי רוצה להיתקע בבוץ וכל חייו להסיר כתמים?"
כמו ברבים מהטקסטים מהסוג הזה, הקסם מצוי בפרטים: בשמות, בניסוחים, בציטוטים החבויים, בפער בין מה שנאמר לבין איך שזה נאמר. הקורא לא מחפש "מה קורה", אלא מה נחשף – בין אם מדובר בזיכרון של אדם מת, או בכאב ראש קל שמתגלגל לשאלה קיומית. לפעמים אלה באמת הקטעים הטובים – לא במובן של שיאים דרמטיים, אלא של צירופי מילים שנשארים בראש הרבה אחרי הסגירה.
שטוסל לא מתחנף, לא מנסה להרשים, ולא מספק נחמות. הקריאה בו דומה לדפדוף ביומן של אדם חושב: אינטלקטואלי אך לא יומרני, ציני אך לא נואש. הקפיצות בין האירועים במהלך אותו סיפור, והיעדרו של קו ליניארי מובהק, מייצרים חוויה מהורהרת, כנה, ולפעמים גם משעשעת מאוד – תלוי מאיזה צד אתה בוחר להסתכל על הדברים.
לסיכום, הקטעים הטובים הוא לא ספר לכל אחד. אבל למי שמוכן לעצור, להקשיב, ולהיסחף עם תודעה של אדם חריף, בעל לשון נהדרת ועין חדה לפרטים – זו חוויית קריאה אינטימית וצלולה, שלא דורשת אלא שתישען קצת לאחור ותיתן לדברים לחלחל בקצב שלהם.
הקטעים הטובים/ גדעון שטוסל
הוצאת תשע נשמות, 2022, 184 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
I read The Good Bits by Gideon Stossel during a contemplative time. I was searching for personal writing that wasn’t too heavy, something short and precise, the kind you can sink into without drowning. This book is a collection of fragmentary and intimate mini-stories.
The fragmented nature of the writing is intentional: the stories drift between everyday scenes, reflections, fragments of memory, and inner monologues. They all sit somewhere between nostalgia and present-day reality, infused with dry humor, a touch of disgust, and an underlying fatigue with life. There's no traditional plot here, and no overarching narrative—instead, it's a mosaic of Israeli consciousness, intensely urban, carrying the scent of Tel Aviv, but also of longing and difficulty.
Stossel doesn’t apologize for his non-linear style—contrary, it’s part of the message. Each "bit" stands alone, as if pulled from an old drawer of drafts, internal dialogues, or frustrations turned into words. Some are painfully short, mere flickers; others evolve into full trains of thought. All are flavored with sharp self-awareness and a dry, almost comedic tone, as if written by someone who’s seen it all—and wasn’t necessarily impressed.
“He thought: I need air. In the open air. And I need to stretch my thoughts.
‘Driver, stop.’
He steps out of the cab in the rain. 4.44 km from home.”
Stossel’s writing is sharp and precise, yet entirely subjective. These miniature narratives move between topics with a clear and personal voice, always straddling the line between irony and intimacy. He writes about the Tel Aviv of old, family memories, literature and journalism, minor failures, and sobering moments. Sometimes he seems to be conducting a personal reckoning, sometimes it feels like an internal stand-up, and sometimes it’s just a sharp observation that ends as abruptly as it began.
The starting point of each story is rarely where it ends. This prose flows like a wild river of ideas, delivered in flickering, measured frames. The destination is often light years away from where the story begins.
Take, for example, the story “Of All the Lies”. It begins with a general protest:
“I’m sick of all the lies and what they’re feeding me. Especially people with ties.”
But just one line later, it takes an absurd turn:
“I hid in the biblical zoo. I figured, if I have to live in the zoo of life, better one with real animals. And one tied to roots, the Bible, Jerusalem.”
This symbolic retreat to the zoo captures Stossel’s storytelling rhythm—moving from a sharp declaration into an absurd but emotionally charged scene with simplicity and insight. His characters never stay in place; they’re propelled forward—sometimes by despair, sometimes by survival instinct, and sometimes just because they have no choice.
In “Then I Walked Home,” everything starts at a computer repair shop and ends with reflections on relationships and the existential state of the writer:
“A few months passed. This morning they repossessed my car and my TV. One of the bailiffs, built like a fridge—God forbid I underestimate his physical abilities—said: ‘What’s the point of writing stories? You’re a delinquent in the eyes of collections enforcement, you didn’t pay fines, you’re drowning in debt—where’s your head at?’”
Even the story “Didn’t You Think of That Before?” begins with a frustrated couple in a rental apartment (delayed handover from the contractor), veers into a reality show-style couples event, and ends with a harsh reality check:
“There are debts to pay. Who wants to get stuck in the mud, spending their life trying to scrub out stains?”
As in many texts of this type, the magic is in the details: the names, the phrasing, the hidden quotes, the dissonance between what is said and how it’s said. The reader isn’t looking for “what happens,” but for what is revealed—a memory of someone gone or a minor headache that turns into an existential crisis. Sometimes, these are the good bits—not dramatic climaxes, but perfectly chosen phrases that echo long after the book is closed.
Stossel doesn’t flatter the reader, doesn’t try to impress, and offers no consolation. Reading him is like leafing through the journal of a thinking person: intellectual but unpretentious, cynical but not hopeless. The jumps between events within the same story and the lack of a clear linear path create a contemplative, honest, and often amusing reading experience, depending on how you choose to look at things.
In conclusion, The Good Bits is not a book for everyone. But for those willing to pause, listen, and be swept into the consciousness of a sharp mind with an excellent command of language and an eye for life's most minor details, this is an intimate, piercing reading experience that asks only one thing: lean back and let it sink in at its own pace.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
