Please scroll down for an English review.
הסטודנט – חדר עבודה של מיכל בן נפתלי הוא ספר הכולל שתי נובלות קצרות על בחירה לא להביא ילדים ועל החמצה שנולדת כשהחיים נצפים מבחוץ.
ב“הסטודנט” אנחנו פוגשים את אמירה ואלישע, זוג שמדמה את עצמו למקדש של ספרות. היא שומרת בקפידה על טוהר מדומיין של חיים שלא מתועדים. הוא מנסה ללכת בעקבותיה, אבל סדוק בתאווה לכתיבה ולריגוש. הם חיים זה לצד זו בתוך אידיאל תרבותי שהחליף אינטימיות, כאילו המחשבה יכולה לשאת את מה שהחיים עצמם כבר לא מחזיקים.
ואז מגיע גדעון. לא כדמות שנכנסת לחיים, אלא כרעיון שחודר אל תוך המנגנון שבנו. נוכחותו אינה מביאה חום או קרבה, אלא מערערת את האיזון שהם התגאו בו. דרכו מתברר שכל ה“תרבותיות” הזו נשענת על שתיקה, על ריחוק מחושב, על הסכמה הדדית לא לגעת בשום דבר שעלול להזיז את האוויר. ברגע שהוא מופיע ההרמוניה המהודקת שלהם נפרמת. הוא ממלא לרגע את דמות הבן שלא נולד, רק כדי לחשוף שמבנה שנבנה סביב היעדר קורס לתוך עצמו ברגע שמופיעה בו נשימה אחת של מציאות.
בן נפתלי מנסה להפעיל דרכו תנועות של התעוררות: אידיאליזציה, כמיהה, הורות מדומיינת. אבל הניסיון הזה נשאר תיאורטי. אין היסטוריה. אין קרבה. אין תהליך. גדעון ממלא חלל רעיוני בלבד; החלל הרגשי נותר סגור, ריק, בלתי נגיש.
בתחילה אמירה כמעט דוחה אותו: את נוכחותו, את הריח, את השתיקה. ורק אחר כך מגיע היפוך פתאומי, כאילו מישהו משך בחוט. היא קונה לו בגדים, מפתחת יחס כמעט אימהי, אבל אין שום תשתית שמאפשרת את ההיקשרות הזו. זה לא רגש שמתפתח, אלא רגש שמופעל עליה. תבנית שהודבקה מבחוץ. ההתעוררות האימהית אינה תולדה של קשר, אלא של חלל פנימי שמתבקש להתמלא, והסיפור אץ למלא אותו עוד לפני שהיסודות מונחים.
הקשר הזה, שמוצג כיחסים לא ממוסדים, נותר חלול דווקא מפני שאינו מחייב. באין מחויבות אדם יכול פשוט לקום וללכת וגדעון אכן עושה זאת. לא עקדה. לא הקרבה. רק עזיבה בלתי מוסברת.
בן נפתלי מרפררת לדימויים גדולים: הורות רוחנית, פערי דורות, ואפילו הד לאברהם ושרה. אבל הדימויים נותרים תלויים מעל הסיפור, כבדים מכדי להשתלב בו. במקום לגעת בעומק הם מרחיקים אותו. התוצאה היא נובלה שמתרחשת במושגים, לא בבני אדם. החיים אינם מתפתחים; הם רק מוסברים.
ב“חדר עבודה” בן נפתלי חוזרת לילדותה. ממואר דחוס שמתאר ילדה שכותבת בחדר שאיננו שלה. גם כאן ההורה נוכח דרך היעדרו, והילדה מוצבת כגרסה אחרת של “הילד שלא נולד”: נולדה כדי לכתוב. יש קטעים יפים ויש דיוק של זיכרון, אבל גם כאן המאמץ הרעיוני חזק מן התנועה האנושית.
שתי הנובלות משוחחות זו עם זו, אך יותר כשתי תזות מאשר כשני סיפורים. הן מדברות על חיים אך אינן מצליחות לייצר חיים על הדף. בן נפתלי כותבת בפרוזה שמבקשת שלמות מוסרית, כמעט סגפנית. יש משפטים מדויקים, אפילו יפים. אבל במקומות שבהם נדרש רגש הספר מציע רעיון. במקומות שבהם נדרש גוף הוא מציע מבנה. ובמקומות שבהם אמור להופיע קשר מופיעה אידיאליזציה.
“הסטודנט – חדר עבודה” הוא ספר שמבקש מחשבה, לא תנועה. קשב, לא רגש. הוא מעלה שאלות ראויות, אך הן נשארות באוויר. אולי משום שהחיים עצמם, עם מה שהם דורשים מאיתנו, מסובכים יותר מכל רעיון שמוצע במקומם.
ובשנים האחרונות נדמה שחלק מהפרוזה העברית, אולי מתוך הטראומה הלאומית שעדיין מהדהדת בכולנו, מחפשת משמעות דרך יומרה: צפיפות לשונית במקום עומק רגשי, ניסוי במקום חיים. “הסטודנט – חדר עבודה”, כמו “תחנה אחרונה גן עדן”, מבקש לגעת בשבר, אבל עושה זאת מהראש. זו ספרות שמצלצלת גבוהה, אך נותרת מנותקת. אולי דווקא עכשיו, כשהפצע עוד פתוח, הדבר שהספרות זקוקה לו ביותר הוא נשימה. מגע אנושי שלא מפחד מן העולם אלא פונה אליו.
הסטודנט – חדר עבודה/ מיכל בן־נפתלי
הוצאת ידיעות ספרים, יצירה עברית, 2025, 128 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Student – Study Room by Michal Ben-Naftali is a book composed of two short novellas about choosing not to have children and the existential hollowness that arises when life is observed rather than lived.
In The Student, we meet Amira and Elisha, a couple who imagine themselves as a private shrine to literature. She guards a strict, almost ascetic ideal of a life that is not documented. He tries to follow her, but is cracked by a longing for writing, for friction, for movement. They live side by side inside a cultural fantasy that has replaced intimacy, as if thought could carry what life itself can no longer hold.
Then comes Gideon. Not as a character who “enters” their lives, but as an idea that seeps into the mechanism they have built. His presence does not bring warmth or closeness. It destabilizes the balance they were proud of. Through him, it becomes clear that all this “cultured stillness” rests on silence, calculated distance, and a mutual pact never to touch anything that might stir the air. The moment he arrives, their carefully maintained harmony begins to unravel. For a brief moment, he fills the shape of the son who was never born, only to expose the truth: any structure built around an absence collapses the second real life breathes inside it.
Ben-Naftali tries to animate the narrative through movements of awakening: idealization, yearning, and imagined parenthood. But the attempt remains theoretical. There is no history here—no gradual motion. Gideon fills an intellectual void, not an emotional one, and the emotional space stays sealed and inaccessible.
At first, Amira almost recoils from him: from his presence, his smell, his silence. Then comes a sudden reversal, as if someone pulled a string. She buys him clothes, develops something that resembles maternal attachment, but nothing in the story actually lays the groundwork for such intimacy. The feeling does not grow; it is assigned to her. It is a template placed externally. The maternal stirring is not born of relationship, but of an inner cavity that the story rushes to fill before it is even shaped.
This bond, portrayed as “non-institutional,” stays hollow because it demands nothing. When nothing is required, a person can leave. And Gideon does. Not a sacrifice. Not an offering. Just a disappearance that is never really explained.
Ben-Naftali reaches for large symbolic frames: spiritual parenthood, generational distance, and echoes of Abraham and Sarah. But the symbols hover above the narrative, too heavy to merge with it. Instead of deepening the story, they pull it away from the human pulse. The result is a novella that takes place in concepts, not in people. Life does not develop; it is only interpreted.
In the Study Room, Ben-Naftali returns to her own childhood. A condensed memoir about a girl writing in a room that is not hers: again, the parent is present through absence, and the girl becomes another variation of the “child who wasn’t born”: born, but meant for writing, not living. There are moments of beauty and sharp memory, but the intellectual effort overshadows the human movement once again.
The two novellas converse with each other, but more as two theses than as two stories. They speak about life without fully bringing it to life on the page. Ben-Naftali writes in a prose striving for moral purity, almost monastic. The language is often precise, even elegant. But where emotion is required, the book offers abstraction. Where a body is needed, it presents a structure. And where a relationship should emerge, the novella provides idealization.
The Student – Study Room is a book that seeks thought rather than motion. Attention rather than feeling. It raises worthy questions, but they remain suspended. Perhaps because life itself, with all it demands of us, is messier than any concept meant to replace it.
And in recent years, a part of Hebrew fiction seems to be doing precisely this: pursuing meaning through density, linguistic pressure, and conceptual ambition instead of emotional depth. The Student – Study Room, like Last Stop Paradise, wants to touch a fracture, but does so from the intellect outward. It resonates at a high register, but stays detached. Maybe now, when the collective wound is still open, literature needs something else: breath. Contact. A human gesture that does not fear the world but turns toward it.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
