את “צבע החלב” אהבתי. הוא היה ספר מושלם בעיניי. אחד הטובים שקראתי. לכן, “המופע של גארי” זכה לציון קצת נמוך בהשוואה לחמישה הכוכבים המנצנצים שקיבל הקודם.

המופע של גארי, הוא סיפור חייו של גארי שגדל במשפחה דיספונקציונלית מהמעמד הנמוך:

אביו נוכל/ גנב שכבר ריצה עונשי מאסר. כאקט של חיזוק המאפיינים הסביבתיים באופיו של הילד, פועל אביו להעביר לו את התורה: זה מתחיל כשהוא לוקח אותו בגיל 8 לשדוד מפעל כמין עוזר קטן, ונגמר בשוד מתכות שאותן מוכר האב לפרנסתו.

האם אלכוהליסטית, שבעצם בין עילפון לעילפון יש לה מעט מאוד רגעים של פיכחון שבהם היא רק ממתינה לשובו של בעלה, הבוגד הסידרתי הבלתי נלאה. והילדים המסכנים שבכל בוקר מתעוררים בכדי לגלות את הצד העקום והאפל של החיים.

מערכת החינוך, שמזמן פשטה את הרגל, לא מתערבת נהפוך הוא, היא יוצרת בילד תחושת אנטגוניזם קשה כשמעליבים ומתייחסים אליו בצורה מבישה. שלא לדבר על מערכת הרווחה הבריטית, שאין שום סימן שהיא נושמת באופן עצמוני.

וכך נולד לו דור ההמשך של אנשים עניים ומסכנים, שחיים בשולי החברה ואין להם אפשרות או הזדמנות לפרוץ את הקונצרטינה שסובבת את חייהם. חלקם מתקיימים מגניבות ומכספי קצבאות וכשמשעמם להם ונמאס להם מגניבות, הם עוברים לאלכוהול ואז סמים כי אלה פתרונות “יצירתיים” ו”מגניבים” וממילא אף אחד לא יעזור להם, גם לא מערכת בית המשפט שתשלח אותם לבתי כלא ששם הם רק ישקעו עמוק יותר לתוך אותו מעגל.

בין לבין, גארי נאלץ להשלים עם אכזבתו מהחיים, מאביו, מהמערכות השונות ולצאת בכוחות עצמו מהביבים (זה לא ספויילר).

זו יציאה קשה, קריעת ים סוף.

פרק אחרי פרק שבו הוא מתאר מציאות חיים קשה עד בלתי אפשרית בשולי החברה. בשלב מסויים כבר לא יכלתי לסבול את זה. לא יודעת איך הוא סבל את החיים האלה.

למרות שביסודו גארי רוצה להיות אדם נורמטיבי, טוב ותורם לחברה (לדוגמא בפריצה למפעל וחלוקת משכורות המנהלים לעובדים הזוטרים) הוא מודע לזרמים שמונעים ממנו להגיע אל יעדו; הוא מספר מאוד מפוכח ואסור להתבלבל מהטון המשועשע משהו. כשמאזינים למה שלא נאמר, אפשר להבחין גם במרירות מסויימת.

ומי לא היה מריר במצבו?

גם כשהוא מחלק את המשכורות של הבכירים הוא מציין בחצי קריצה, שהפועלים הפשוטים יבזבזו את התוספת על אלכוהול. זהו מחזור החיים הטבעי וההישרדותי של הזחל שנולד באקוסיסטמה שבה גארי גדל. קשה עד בלתי אפשרי לשבור את המעגל.

אין ספק שגארי הוא טיפוס מיוחד.

אין ספק שבאמצעותו המספרת מנכיחה לקוראים את שולי החברה, את האנשים השקופים.

אבל רוב רובם של מי שהיה במצבו של גארי, לא מצליח והניסיון של הסופרת לספק איזה Happy Ending, איזה קתרזיס לקורא, הוא כמעט בזוי. חילול של כל מה שהיא הדמות של גארי מנסים להשיג בספר הזה. וזה מאכזב.