"״זה מה שמפריע לך. המחשבה שאמא שלך אולי תעשה סקס, או שמישהי בת חמישים ומשהו תעשה סקס. בכל מקרה, הוא לא אמר, 'בואי לסטוץ.' הוא אמר, 'למה שלא תבואי אלי לחווה לשבוע? התורמוסים כבר התחילו לפרוח. אני יכול להראות לך את הרשימות שאני מכין לספר החדש. נוכל לדוג, ללכת לטייל ביער.' אז בחייך, ניק. אני עובדת בבית חולים ציבורי, ועוד באוקלנד. מה לדעתך אני מדמיינת כשמדברים איתי על טיולים ביער? על תורמוסים? בשבילי זה כמו לנסוע לגן עדן.״
קובץ סיפורים דוקרים וחדים שמבוססים על חייה של הסופרת לוסיה ברלין.
לוסיה ברלין שנולדה בשנת 1936, חייה חיים רוויי דרמה ותהפוכות. היא נישאה לשלושה גברים, ילדה ארבעה ילדים, גידלה אותם כאם חד הורית. חייה בין עושר לעוני מרופט.
במושגים של היום היא חייה חיים פרועים שבהם התמכרה לאלכוהול, החליפה בעלים, עבודות ומקומות מגורים. היא מציגה קשת של אירועים מטלטלים, קשים לעיכול ולהפנמה ולצידם רגעי חסד קטנים.
"אני שמחה שהפסקתי לשתות לפני שעברתי לבולדר. זה המקום הראשון שגרתי בו שלא היה לי בו מבחר של חנויות משקאות בכל פינה. אפילו ב״סֵייפְוֵויי״ כאן לא מוכרים אלכוהול, ודאי שלא בימי ראשון. יש להם רק מעט חנויות משקאות, רובן בקצה העיר, כך שאם אתה הומלס שיכור ואלכוהוליסט וסובל מרעידות ויורד שלג, רק אלוהים יכול לעזור לך. חנויות המשקאות הן סיוט ענקי בגודל של סניפי ״טארגט״. בנאדם יכול למות מייסורי גמילה עד שהוא מצליח למצוא את המעבר של בקבוקי הג'ים בּים."
התמכרותה לאלכוהול והחיים בצל ההתמכרות הזו שאפיינה גם בני משפחה אחרים שלה, הם מוטיב חוזר בסיפורים המתארים התמודדות ארוכה וכואבת עם ההשפעה העמוקה והתוצאות ההרסניות של ההתמכרות. היא מסרבת להיות כמו אמא שלה ("סיפרתי לסאלי סיפורים על איך שאימא שלנו הייתה לפני ששתתה, לפני שפגעה בנו.") אבל מוצאת את עצמה בדיוק בנקודה שבה היא לא רוצה להיות (מאושפזת במכון גמילה מבלי שתזכור איך הגיעה אליו, לאחר שנכנסה בקיר כשהיתה שיכורה). בנקודה מסויימת היא תוהה – "היי, אמא, את קולטת?' מה אם המתים פשוט יושבים להם יחד, מסתכלים על כולנו ומתפקעים מצחוק? אלוהים, סאלי, זה נשמע כמו משהו שהיא היתה אומרת. מה אם אני בדיוק כמוה?״". אפשר להרגיש את הפחד זולג מכל מילה ולצידו את ההתפכחות המרה שיתכן שזה גורלה אם היא לא תצליח במלחמה הפרטית שלה.
"כשגוססים, טבעי שמסתכלים אחורה על החיים ושוקלים דברים, מעלים חרטות. בחודשים האחרונים גם אני עשיתי את זה, לצד אחותי. עבר הרבה זמן עד ששתינו הצלחנו להרפות מהכעס והאשמה. אפילו רשימות החרטה וההלקאה העצמית שלנו הולכות ומתקצרות. הרשימות עכשיו הן של מה שנשאר לנו."
סיפורים רבים עוסקים בהיבטים של המוות. במקום מסוים היא כותבת – "אין שום מדריך למוות. אף אחד לא אומר לך מה לעשות, איך זה יהיה." והבדידות והתוגה שמלוות את הדמויות השונות בסיפורים שלה, אלה המכורות לאלכוהול, לסמים, לעליבות של החיים מקבלות מימד ועומק אחרים של השלמה ויופי ועצב אינסופיים.
"היא חובשת פאה של תלתלים אדמוניים ולובשת שמלה ירוקה שמדגישה את עיני הברקת שלה. כולם נועצים בה מבט, מרותקים. סאלי באה לבית הקפה הזה כבר עשרים וחמש שנה. כולם יודעים שהיא גוססת, אבל היא מעולם לא נראתה יפה או מאושרת כל כך.
ואני… אם היו אומרים לי שנותרה לי שנה לחיות, אני בטוחה שהייתי פשוט שוחה לעומק הים וגומרת עם כל הסיפור. אבל סאלי, אצלה זה כאילו גזר הדין הוא מתנה."
אוסף הסיפורים מצליח ליצור פסיפס קוהרנטי של חיים שנעים בין המרכז הבורגני והממוסד לשוליים הפרועים והמשוננים. הוא חושף את הסודות והמתחים ונוגע במקומות הכואבים. התרגום הנפלא רק עושה חסד עם הקוראים.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
