עומר, מודיע לשני אחיו כי הוא עומד להתאבד. בגיל 43 הוא עובד כסייע לגננת בגן ילדים, הוא פירסם מספר ספרים, את עיתותיו הוא מבלה עם חברו אדי שאוהב להציץ לו כשהוא משתין ובשתיית אלכוהול לפעמים עד אובדן חושים. והוא לא מוצא טעם להמשיך בחייו, עליהם אין לו תמיד שליטה.

אחיו של עומר כמובן נזעקים, אבל נוקטים פעולה לעצירת המגמה. אחיו מצליח למצוא לו פסיכולוגית שנותתנת לו רשימת מטלות לביצוע בתקווה שהן יפתחו לו אופקים חדשים והתנסויות חדשות.

הספר כתוב כיומן (ללא התאריכים וללא יומני היקר) כרונולוגי של אירועים מהרגע שבו עומר מודיע לאחיו על רצונו להתאבד. לפעמים יש בו קפיצות לעבר, אבל לרוב הכתיבה היא בהווה והקורא כביכול חווה את האירועים השונים עם עומר. יש בכתיבה הזו מגבלה, אבל בפרק “יום מושלם” שהוא הפרק האחרון בספר, כל המגבלות הופכות ליתרונות ולדעתי זה הפרק הטוב ביותר בספר.

התלבטתי לאורך כל הספר, כיצד לדרג אותו. כששעון העצר מתקרב לסופו עם הפרקים החולפים, הרגשתי את הלחץ להחליט מה אני מרגישה לגבי הספר הזה.

מחד, הנושא נוגע לליבי, הכתיבה לפרקים חזקה ופוגעת בבטן הרכה. מאידך, הדמות הראשית עומר, פשוט עיצבנה אותי ללא הפסקה ולפחות פעם אחת בפרק. לא תמיד שידרה אמינות, קיללה בלי סוף ובנסיבות הזויות ביותר והכי חשוב לא הצלחתי להבין את מקור הדיכאון הקיומי שבו הוא שרוי. לא הצלחתי, לשים את האצבע על נקודת הזמן, האירוע שבו הכל התהפך עבורו. והנקודה האחרונה היא קריטית עבורי.

הסופר מנסה למשוך לאירוע של כביכול אכזבה מהתאהבות נעורים, עוד נושא קרוב לליבי, אבל מסתבר איכשהו שלא זו הסיבה. אם כן, מה הוביל להתקף החרדה היא הראשוני ולשקיעה בדיכאון? לא לגמרי הבנתי למרות שכביכול הסופר מספק את הנסיבות ואת העטיפה הן לא לגמרי סיפקו אותי.