​Please scroll down for an English review.

“בחיל וברעדה — אני מתה על הביטוי הזה — זייפתי לנו תוצאות שמצד אחד יתאימו להשערת המחקר, ומצד שני לא ייראו מושלמות מדי, כי מושלם זה תמיד מעורר חשד. הרי רק אלוהים יכול להיות מושלם, וכולם יודעים עמוק בלב שאין אלוהים — מש”ל. אבל בסוף קיבלנו מאה. מאה עגול ומושלם.”

מגי אוצרי היא יוצרת מחוננת. שני ספריה הקודמים שקראתי, “כותבת הנאומים” ו- “שתי השמשות של דדיקה”, הן יצירות בשלות ומענגות שאהבתי מאוד. “היפומאניה” לא נופלת מהן אם כי היא שונה ואינטנסיבית יותר.

ללה, גיבורת הספר “היפומאניה” בורחת מאישפוז פסיכיאטרי שנכפה עליה כחלופה למאסר. היא היתה מעורבת באירוע אלים שיכל להסתיים במאסרה בכלא, והעורך דין שלה, בעידוד משפחתה, מצא מוצא שיאפשר לה אולי בעוד כמה שנים, להשתחרר ולהשתלב בשוק העבודה.

ללה נוסעת עם רינת, חברתה הטובה, לתל אביב בכדי לפגוש בחור שהיא מאוהבת בו. אותו בחור, הציל אותה בעבר, והיא תולה בו את כל תקוויתה שגם הפעם יציל אותה.

במונולוג פנימי, מתוחכם, מפוכח, כועס, קצבי ומסעיר, הקורא נחשף לקורותיה של ללה, נערה שבגיל צעיר סבלה מפגיעה מינית, בולימיה ודיכאון כרוני. בתנועה בין הווה לעבר נחשפים עולה הפנימי המורכב של מי שסובלת ממחלה נפשית ומבדידות וניכור חברתיים ומשפחתיים.

“פעם משוגעים היו מקבלים קצת כבוד — הם היו נביאים ואורקלים ובמחזות של יוון העתיקה הם חלקו עם העיוורים ברוטציה את התקן של הדמות שרואה את הדברים נכוחה ואומרת את האמת שאיש לא מעז לומר.”

למרות הכאוטיות בעולמה החיצוני, עולמה הפנימי של ללה סדור ושיטתי: היא בזה לבני עשירים, אשכנזים, שמלאנים ואפילו לפסיכיאטרית המטפלת בה על הניסיון להכניס אותה לתבנית או הגדרה רפואית. ללה מסרבת שיתייגו אותה.

היא מתעבת את העולה שהיא חייה בו והמוצא היחידי שלה היא בריחה לתל אביב, לנער שאהבה, טישלר, מזיקאי מחונן, אפילו “שהוא הכאיב לי(ה) נורא”.

בין מציאות של שיגעון והזיה מבצבצת השפיות. האבחנות של ללה על החברה הסובבת אותה, חותכות וחדות. מהסוג שלא נעים לשמוע ואינן עומדים בכללי התקינות הפוליטית:

“עיר בצפון הארץ שהיא מופת לדו־קיום שבמסגרתו היהודים חיים בשכונות שלהם במעלה ההר, והערבים חיים בשכונות שלהם במורד ההר ושתי האוכלוסיות לא נפגשות לעולם. מחוז של בורגנים שמאלנים שחושבים את עצמם מוסריים ועילאיים רק מעצם היותם בורגנים שמאלנים, אבל בעצם כל הנשמה שלהם מסורטנת מבתי הזיקוק. כפר של סנובים על פסגת הכרמל.”

כמעט קשה לאכול את הדמות הזו שיצרה אוצרי. לפעמים היא נתקעת בגרון ולא יורדת בו, לפעמים העוצמה של הכעס גדולה מידי. את הפיצוי מקבל הקורא בסיום הספר, שהוא מכמיר ונוגע ללב.

בעיניי אחד הספרים הטובים שיצאו בהוצאת שתיים.

---

Maggie Otzi is a talented author. I thoroughly enjoyed her two previous books, “The Speechwriter” and “The Two Suns of Dadika.” They are mature and delightful works. Hypomania doesn’t disappoint, although it is different and more intense.

Lela, the protagonist of the book “Hypomania,” escapes from a psychiatric hospital where she was placed as an alternative to imprisonment following a violent incident. It was her lawyer’s advice to find a way for her to potentially be released in a few years and reintegrate into the workforce.

Lela travels to Tel Aviv with her best friend, Rinat, to meet a guy she is in love with. This guy has saved her in the past, and she is now counting on him to save her once again.

In an internal monologue, sophisticated, sober, angry, rhythmic, and exciting, the reader is exposed to the stories of Lala, a girl who, at a young age, suffered from sexual abuse, bulimia, and chronic depression. She moves between the present and the past, and the reader learns about the complex interior of a person who has a mental illness, and social and family loneliness and alienation.

Despite the chaos in her outer world, Lala’s inner world is orderly and organized: she hates rich people, Ashkenazim, left-wingers, and even the psychiatrist treating her for trying to fit her into a medical pattern or definition. Lela is adamant about not being labeled.

She detests the world she lives in, and her only way out is to run away to Tel Aviv to the boy she loves, Tishler, a gifted musician, even “who hurt me terribly.”

Between the border of madness and hallucination, sanity emerges. Lala’s assessment of the society around her is incisive and unsparing, defying the constraints of political correctness.

It’s almost difficult to consume the character created by Ozari. At times, the anger feels lodged in the throat and refuses to dissipate, while at other times, the intensity of the anger is overwhelming. However, the reader is rewarded with redemption and touching moments at the end of the book.

One of the best books published by this publisher.