בינואר השנה, נפל דבר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עולם האימהות עובר טלטלה קשה עד כדי כך שלא ישוב להיות כבעבר: אמהות סיניות טובות מאמהות יהודיות!

הסינים שכבשו כל חלקה טובה, אם בייצור המוני וזול ואם בבורסה והכלכלה, כובשים את המעוז האחרון שעוד נותר ליהודים, אמהות מגוננת ושאפתנית שדוחפות את הילדים עד קצה גבול היכולת הקוגנטיבית וההישגית.

להדחה החסרת תקדים הזו אחראית איימי צ’ואה, בת להורים סיניים, פרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל ואם לשתי בנות פלא מוזיקליות, שיפרסמה את הספר “הימנון הקרב של אמא נמרה” בו היא יוצאת נגד חינוך מערבי. ספר שמעורר סערה רבתית בארה”ב.

מאחר והיא נשואה ליהודי (שגם הוא פרופסור למשפטים) ויש לה גם מה לאמר על שיטות החינוך שבהן התחנך בעלה המסקנה המובלעת לאורך הספר שאמהות סיניות טובות מאמהות מערביות (זו היתה אמירה טריוויאלית שברורה מראש) בכלל ובעיקר אמהות יהודיות כמו אלה של בעלה.

והרי לכם הנוסחא להצלחה של האמהות הסיניות :

“יש החושבים כי ההורה האמריקאי שמעודד את ילדיו להשתתף בפעילות ספורטיבית הוא המקבילה לאמא הסינית. אין טעות גדולה מזו. שלא כמו “אמא כדורגל” מערבית טיפוסית, האמא הסינית מאמינה כי:

1. שיעורי הבית תמיד קודמים לכל, 2. “כמעט טוב מאוד” זה ציון רע, 3. הילדים שלך חייבים להקדים בשנתיים את בני כיתתם במתמטיקה, 4. אף פעם אל תחמיאי לילדייך בפומבי, 5. אם הילדים שלך חולקים על המורה או על המדריך, עליך תמיד להצדיק את המורה או המדריך, 6. הפעילויות היחידות המותרות לילדיך הן אלה שיוכלו בסופו של דבר לזכות אותם במדליה, 7. זו חייבת להיות מדליית זהב” (17)

כדאי לכם לקרוא הייטב, כי איימי צ’ואה יודעת על מה היא מדברת. ומיליארד סינים אינם טועים.

הבת שלה, סופי הופיעה בגיל מאוד צעיר (10) בקרנגי הול וזאת בשל העובדה ש”הצד היהודי הוריש לה חקרנות וסקרנות, וממני, הצד הסיני, היא קיבלה את הכישורים – המון כישורים. אינני מתכוונת לכישורים מולדים או משהו מעין זה, אלא לכישורים הנלמדים בדרך סינית: התמדה, משמעת ובניית הביטחון העצמי.” (20)

היא ממשיכה באותה הנשימה ומספרת “בגיל שלוש סופיה קראה את סארטר, פתרה תרגילים פשוטים בתורת הקבוצות, ויכלה לכתוב מאה סימנים סיניים”.

היא מתארת את הפחדים הגדולים של הורה באשר הוא ובמיוחד בני מהגרים.

“אחד הפחדים הגדולים שלי הוא מפני שקיעת המשפחה. אמרה סינית עתיקה קובעת כי “שפע לעולם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך שלוש דורות””

ובהמשך בהתייחס לילדות שלה –

“הדור הבא (של סופיה ולולו) מדיר שינה מעיניי בלילות. בזכות העבודה הקשה של הוריהם וסביהם, הדור הזה נולד לתוך מנעמי החיים של המעמד הבינוני העליון…ולבסוף הדבר הבעייתי ביותר – הם ירגישו שמוקנת להם זכויות אישיות על ידי חוקת ארצות הברית ולפיכך יטו יותר להמרות את פי הוריהם ולהתעלם מעצתם בנוגע לדרכם בחיים. בקיצור, כל הגורמים מצביעים שפני הדור הזה מועדות לשקיעה.” (31-32)

לכן איימי צ’ואה מגבשת תוכנית למגר את סכנת השקיעה האורבת לפתחה של המשפחה.

היא מתעקשת שהבנות ילמדו מוזיקה קלאסית, היא דרשה מהן לדבר סינית שוטפת ולהיות תלמידות מצטיינות ולבסוף בכדי “לוודא שסופיה ולולו לא יהיו מפונקות ודקדנטיות כמו הרומאים בימים של שקיעת האימפריה, התעקשתי גם שהן יבצעו עבודה גופנית” (32)

מצד אחד אני מעריצה אותה על ההתעקשות שלה לשמר את המסורת הסינית ואת השפה, הדבר מעניק לבנות שורשים בלתי מעורערים ותחושת שייכות שהופכת להיות מאוד רופפת בשנים האחרונות. הלוואי בין היהודים כזו חתירה. אני רואה אותה רק אצל יהודים חרדים או אצל משפחות שעלו מרוסיה.

אני מעריצה אותה על החתירה שלה לפתח אצל הבנות שלה מצויינות בלתי מתפשרת תוך הקרבה של זמן הפרטי שלה ותוך הקרבה לעיתים של הזוגיות שלה. מצד שני הכל טוב ויפה אבל מה על בריאותו הנפשית של הילד? האם השיעור הגבוהה של התאבדויות בני נוער בסין הוא לא תוצר של לחץ בלתי מתון בעליל על הילד?

במשך הספר מתארת איימי צ’ואה את הויה דה לרוזה שהיא העבירה את המשפחה שלה ובעיקר את הבנות בדרך אל ההצטיינות. שימו לב להיגד הבא: “כשאני לצידה, סופיה תירגלה תשעים דקות לפחות בכל יום, כולל סופי שבוע. ביום של השיעור התאמנו כפלים” (37) (כן? שלוש שעות לילדה בגיל 5!)

ובתיאורים שהבאתי למעלה היא עדין לא נמצאת במלוא התנופה המסוחררת והאובססיבית שלה, בהמשך הספר היא מתארת נסיעות משפחתיות לחופשות בחו”ל בהן היא פשוטו כמשמעו הוציאה לכולם את המיץ בכדי שהבנות יתאמנו כל אחת בכלי שלה (סופיה בפסנתר ולולו בכינור) את הזמן המינימלי לדעתה. צריך לקרוא בכדי להבין לאיזה עומק טירוף היא מצליחה להגיע.

והתוצאות לא איחרו להגיע. אישית ראיתי את הכתובת על הקיר כבר מתחילת הספר, לא ברור לי איך בעלה של איימי צ’ואה לא ראה ואיך היא בכלל פירסמה כזה ספר בלי שהרשות להגנת הילד וזכויותיו לא יעצרו אותה :

“פעם אחת באמצע האימונים היא התפרצה, תפסיקי עם זה, אמא. די, תפסיקי עם זה.

לולו, לא אמרתי כלום, השבתי. לא אמרתי מילה.

המח שלך מציק לי, אמרה לולו. אני יודעת מה את חושבת.

אני לא חושבת כלום, אמרתי בכעס. למען האמת, חשבתי שהמרפק הימני של לולו גבוה מידי, שהדינמיקה שלה שגויה לחלוטין, ושהיא צריכה לעצב טוב יותר את הפראזות המוזיקליות שלה.

פשוט תכבי את המח שלך! צרחה לולו. אני לא מנגנת יותר אם את לא מכבה את המח שלך.” (55)

ואולי אני טועה בגישה שלי? לא אחת אני מוצאת את עצמי, כהורה, מתנהגת די בדומה לאיימי צ’ואה. במיוחד בכל מה שקשור לציונים בבית הספר. אני סולדת מהנטייה שהתפתחה בחברה הישראלית ושחוטאת למסורת יהודית ארוכת דרך, לקדש את הבינוניות ולברך על כל הישג באשר הוא. אני באמת מאמינה שכשמחנכים ילד למצויינות עם הזמן הוא יחתור אליה בעצמו.

היא מספרת ש”אם ילד סיני מקבל טוב – מה שלעולם אינו קורה – תהיה קודם כל התפוצצות של מריטת שערות וצרחות. האם הסינית ההרוסה תארגן עשרות ואולי מאות מבחנים, ותשנן אותם עם הילד ככל שנדרש כדי להעלות את הציון לטוב מאוד. הורי סינים דורשים ציונים מושלמים בגלל האמונה שהילד שלהם מסוגל להשיגם. אם הילד אינו משיג זאת, ההורה הסיני מניח שהילד לא השתדל מספיק. לכן הפתרון להישגים שאינם עומדים בציפיות הוא תמיד לגנות את הילד, להעניש אותו ולבייש אותו…”(59)

מצד שני לבייש ולגנות את הילד? מצד שלישי הילדים שלי מעולם לא ניגנו בקרנגי הול ואין סיכוי שזה יקרה.

במהלך הקריאה היו קטעים שחשבתי לעצמי: כן, היא צודקת. נורא קשה לאמר לילדים לא, במיוחד לנוכח התחרות הקשה והלחץ החברתי. קשה לנו לגבש תוכנית מחייבת ולהתחייב בעצמנו ובזמן שלנו לחינוך וקידום הילדים. אני רואה את זה גם בקרב החברים של הילדים שלי.

וזה כבר לא קשור למערכת החינוך הכושלת שלנו שאנחנו מאוד אוהבים להטיל עליה את כל הרפש ואת חוסר המחוייבות שלנו עצמנו לחינוך של הילדים שלנו.

ההורים עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית, חוגי העשרה דורשים השקעת הון קטן או נכון יותר משכנתא וגם זמן של ההורים. למי יש כח וסבלנות? התחרות הכלכלית והמרדף אחרי שרידות כלכלית בעידן הנוכחי קשיים ואכזריים. היום בכדי להגיע לרמת חיים ממוצעת ולא דווקא בעשירון העליון, שני בני הזוג חייבים לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית.

פעם זה היה ברור שהורים משקיעים בילדים שלהם כדי שהילדים האלה יצטיינו ויצליחו להתקדם ולהשיג הישגים כלכליים טובים יותר מההורים שלהם. אני זוכרת שאמא שלי היתה יושבת איתי שעות להרכיב פאזלים, לצפות בתוכניות טלביזיה חינוכיות, להקריא לי ספרים, ללוות אותי לחוגים מחוגים שונים כולל חוגי מוזיקה. מצויינות היתה בבית אצלנו מעלה ראשונה ובהתאם מלחיצה עד כדי דאגה.

פעם אחת ויחידה קיבלתי ציון טוב על עבודה. זה היה בכיתה א’ כשנדרשתי להדביק על דף בצורת בית אותיות שנגזרו מהעיתון ולהרכיב את המילים ‘אבא’, ‘אמא’, ‘אח’ ו-‘אחות’.

כל כך התביישתי ב’טוב’ הזה, שקימטתי את העבודה בחורמה ואפילו לא הראתי אותה להורים שלי.

היו לה גם מחירים חברתיים כבדים להצטיינות הזו.

---

אני מניחה שאין הרבה נשים כמו איימי צ’ואה שמוכנות להקריב שעות שינה יקרות בכדי להכין את החומר לעבודה שלה, או להקריב חלק מהזוגיות והרווחה הזוגית בכדי להעניק לבנות שלה את כל מה שהיא חושבת שהן צריכות בכדי שהן יהיו ילדות פלא.

לבסוף מה ששבר אותי היה שאחרי כל ההשקעה שהיא השקיעה ואחרי כל ההקרבה, ההתנהגות שלה והאובססיביות שברה את הילדה הצעירה שהחליטה לנטוש את הנגינה בכינור ולא לחזור אליה. ובצדק. בצדק גמור. אני גם הייתי נוהגת ככה.

אולי בשורה התחתונה המסקנה מהספר היא שאין הבדל בין אמהות וסוגי אימהות שונים?

יש אימהות שילחמו יותר בכדי לתת לילדים שלהם בסיס טוב ויש כאלה שילחמו פחות אבל בסופו של דבר ילדים גדלים איך שהם גדלים ואין להורים באמת השפעה על הדרך שלהם בחיים ועל הנכונות של הילד להצטיין ולהשיג הישגים. מי יודע אם הילדות שלה לא היו מוכשרות וילדות פלא גם בלי ההתעללות, פשוטו כמשמעו שהיא התעללה בהן?