לפעמים יש משהו בפתיחה של ספר שקורא לך לבחון את צפונותיו ולשקוע בו. לפעמים זו הבטחה שמתממשת ולפעמים לא.

לצערי, בספר “הים”, ההבטחה לא רק שלא התממשה, אלא ההתפכחות וההכרה שלא יהיה טוב יותר הובילה אותי לעצור בעמ´ 150, 46 עמ´ לפני הסוף.

הספר הוא יומן של מקס מורדן.

הוא נע על 3 צירים בזמן: העבר הרחוק, העבר הקרוב וההווה. המעברים בין הזמנים הללו נועדו בכדי לשרטט לקורא את מפת חיו של מקס, תוך הדגשת מערכות היחסים המהותיות שהשפיעו עליו ועל מהלך חיו.

אני לא יכולה להצביע מה בדיוק השתבש, אולי זה הסגנון של הכתיבה, זרם תודעה, מעורב בשלשלת מילולית שנועדה לכסות על חוסר תכנים. אבל אחרי עמ´ 50 הספר מתדרדר אט-אט עד שאין לו תוחלת ואף לא ניצוץ של עניין.

הספר בעיקרון מחולק ל-2 חלקים כאשר בתוך החלקים ישנן פסקאות. לא הצלחתי להבין למה לחלק את הספר ל- 2 חלקים דווקא ולא לשלושה (נניח). המעברים בין הפסקאות גסים ולפעמים באותה הפסקה הוא אף עובר בין העבר הקרוב לעבר הרחוק מה שעוד יותר מקשה על הקריאה.

ברור שמשהו במערכת יחסיו עם שכניו בעבר הרחוק צריך להקביל למערכת יחסיו עם אשתו בעבר הקרוב ולהשליך על ההווה. מה בדיוק, לא נהיר לי, אולי בגלל שלא הצלחתי לסיים את 46 העמ´ האחרונים שיתכן שבהם טמון המפתח להבנת כל הסיפור.

בכל מקרה הסיפור התקדם בעצלתיים שהוא מהר מאוד התחיל לשעמם, וכל המתח שהיה עוד בהחלה נשבר והתפוגג. חבל כי לספר יש פוטנציאל אדיר, מה שיותר מרגיז אותי. מומלץ לשמור לימים שבאמת אין מה לקרוא.

---