זהו סיפורו הביוגרפי של מי שהיה סייען שב”כ בתפיסת טרוריסטים פלשתינאים, נפל בשבי הרשות עבר עינויים, ברח מהשבי קיבל זהות ישראלית ולא הצליח במשך השנים להתגבר על הפוסט טראומה שעבר בשבי.

הסיפור בחלקים שלו מאוד מעניין וכשהוא מצליח רגע להתנתק מהצד האישי שחש נבגד ע”י השב”כ הוא גם מאוד מייצג את מה שטוענים מי שמשרתים בכוחות הביטחון : שימוש של המערכת באנשים כל זמן שהם כשירים ומצליחים לתפקד ולתת את המצופה מהם אבל ברגע שיש סדק כל שהוא הם פשוט נעזבים לנפשם להתמודד עם מצוקותיהם.

במקרה שלו, הוא דווקא קיבל סיוע מעל ומעבר ועדין מרגיש נבגד וננטש ולאורך השנים לא הצליח מסיבות שונות חלקן גם אובייקטיביות לממש את הפוטנציאל שבסיוע הזה כדי לעלות על מסלול של הצלחה וחיים נורמטיביים ומספקים.

החלקים שבהם הוא אמוציונלי, הם לאו דווקא החלקים של השבי שנמסרים ביבשושיות מסויימת ובצדק. אלא דווקא בחלקים שבהם הוא מרגיש נסער מעצם הנטישה שהוא חש ומעצם המחשבה שלא עוזרים ומסייעים לו מספיק.

לזכותו יאמר כי הוא מציין את כל הסיוע אותו קיבל וגם אם השבכ כשל בעיתויי ובהתארגנות הבירוקרטית, עדין הסיוע ניתן. וזה האבסורד בסיטואציה וזה גם מה שמבחינתי הוריד את הציון של הספר.

זה ספר שחשוב לקנות גם כדי לסייע לו להתפרנס אבל גם כדי לקבל פרספקטיבה. בחלק כשקראתי התביישתי במערכות שלנו ובחוסר היכולת לפעול בתוך הבירוקרטיה, אבל ככל שהתיאורים התמשכו גם הייתי גאה בסבלנות שהפגינו ובסיוע שנתנו לאורך שנים רבות.

---