“תמיד דמיינתי אותו כך. אפילו כשחשבתי, שהוא עדיין רחוק מאוד. אבל עכשיו, כשהמוות כבר מתקרב, עכשיו, כשהזמן אוזל והערפל אופף את מוטות המיטה ואת זכרונותי, אני שב ועוצם עיני, חושב על הימים ההם, ולפתע תוהה האמנם צלי לא ישב כבר אז ליד האש עם שאר הצללים.”(84)
שעת הדימדומים בין חיים למוות נתפסת, לפחות בעניי כשעת חשבון הנפש. לפעמים יש כאלה שמתארים נסיבות או סיטואציות קשות במשפט “כל החיים עברו לפני עניי” שהיא תחושה די ממצה לחשבון הנפש הזה שאדם עורך עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם בוראו ברגעיו האחרונים.
המוות, לפחות ביהדות הוא משהו טמא. את המתים שלנו אנו ממהרים לקבור ומשתדלים לעשות זאת באזור מוגדר ומתוחם בפאתי הישוב.
אבל ישנן תרבויות שאין זה כך. ישנן תרבויות שהמוות והמתים אינטגרליים ומכוננים את החיים. וככאלה הם מגיעים ומלווים את החיים:
“בלילה ההוא, כאשר אמי פתחה את הדלת והופיעה לפתע באמצע המטבח, אני הייתי שם, ישבתי ליד האח, לפני, ער ועירני ממש כמו עכשיו, וכשראיתי אותה, אפילו לא נבהלתי” (77)
זהו סיפורו של אנדרס מקסה סוסס, התושב האחרון של הכפר איניליה שבהרי הפירנאים. הכפר ננטש במשך השנים מתושביו, שעזבו או מתו ואנדרס מקסה סוסס נשאר לשמור עליו, כמו שומר על אנדרטה.
בסדרת תמונות קטנות מתאר הדובר על סף מוות את החיפוש אחר משמעות ומהות. זה עבר פרטי כמו שהוא אוניברסלי. תחושת האובדן האדירה מובילה אותו לחפש את העבר שלו בסידרת מרכיבים שנותנים לו משמעות אבל העבר הזה כרוך בעברם של פרטים רבים. העבר של הדובר מתאחד עם ההווה ע”י כך שהוא בו זמנית יוצר את המתים ומקשיב לקולם במוחו.
לימסארס טווה בסיפור רגעים של טירוף, הזיה, אמת כואבת, צער ואובדן. הכל בשביל לספר לקורא שעל סף המוות אנו נמצאים בבדידות אדירה. הוא משתמש באמונות טפלות ומיתוסים על “הגשם הצהוב”, גשם של עלי סתו הצובע את הנוף בצבע צהוב לפני המוות, או הינשוף הקורא המבשר מוות מתקרב והתיאורים מנימליסטית אך עדין חודרים וחותכים בבשר.
חיפשתי קצת באינטרנט ומצאתי שגשם צהוב הוא כינוי ללוחמה ביולוגית כימית בשנות ה- 70. כפרים בדרום מזרח אסיה רוססו בנוזל כימי בדיוק באותה התקופה בה התושבים של אניליה נטשו את הכפר.
באחרית הדבר מציין רמי סערי כי “הגשם הצהוב” עוסק בשקר ובכזב של הפסטורליות הכפרית. עד כמה החיים בכפר אינם דומים למה שאנחנו מדמיינים לעצמנו. האכזריות, הבדידות, העדר אחווה והושטת יד. אחרי שחשבתי על זה, הבדידות לא נוחה יותר בעיר והתעתוע נמצא בכל מקום בו האדם נמצא.
הספר לא קל. לא מבחינת הדימויים שבו ולא מבחינת הכתיבה המרוכזת בפיסקאות תמציתיות המעבירות את החלחלה. ואסיים בציטוט מהשורה האחרונה של הספר, שלטעמי כל כך מיצגת את המהות שלו :”הלילה שייך למי ששלו”.
הגשם הצהוב/ חוליו לימסארס
הוצאת כרמל, 2000, 134 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
