​Please scroll down for an English review.

אני עושה מאמץ לקרוא בחודש האחרון של השנה את כל הספרים ברשימה הארוכה לפרס ספיר. קראתי כבר שלושה ספרים מהרשימה: אל תקרא לי אום כולתום, נשארתי בשבילכם, ופתאום בוקר. “הבית הכחול” הוא הספר הרביעי והוא פשוט פנינה. ספר מצויין, ונוגע ללב. הוא אחד הספרים הטובים שקראתי השנה ולצערי הוא לא זכה לתשומת לב אצל קהל הקוראים.

“סבתא לוצי נהגה לומר, על כל דבר כמעט, “בלי נדר”. היא תחכה לילדים בבית, אחרי בית הספר. בלי נדר. ותכין להם צהרים. בלי נדר. ותקשיב לדבריהם ותנחם את כאביהם ותיתן להם עוגיה עם ריבת השזיפים האהובה עליהם לקינוח. ותאהב אותם תמיד. בלי נדר. כשמתה, עמד ליד הבור מישהו עם ריח משונה ואמר שהיא משוחררת מכל הנדרים. אבל אף אחד לא הבין את הדברים שמילמל, במהירות ובנגינה מוזרה. ספק רב אם הסבתא שמעה את דבריו.”

זוהי כרוניקה של חורבן הבית במובן הפיזי והמטאפיזי. הכרוניקה מתוארת במילון מושגים אותם הסופרת מנכיחה בחיי המשפחה אחת: אבא, אמא ושני ילדים (בן ובת) שבה האירוע מכונן אחד, ממשיך ומכה גלים שנים רבות לאחר שאירע.

באמצעות תמונות מהסיפור המשפחתי והמשגה הסופרת מצליחה להפוך את האירוע האישי לאוניברסלי ולצייר דיוקן של כאב, צער, אובדן ושיברון שבני המשפחה לא מתאוששים ממנו. היא מדגימה כיצד אירוע אחד, שקורה היום ב – 30% מהמשפחות, מצליח לשנות את חיי כל המעורבים ללא היכר תוך פגיעה בלתי ניתנת לכימות בילדים.

הסופר משלבת בין טכניקה של המשגה ופרשנות רטרוספקטיבית אישית של הילדים לאירועים (במיוחד של הבת) וכך, למרות הזווית האוניברסלית היא מצליחה לייצר אינטימיות וקשר בין הקורא לדמויות (שאין להן שם).

“הגעגוע שקרן: הוא מעוות את מראה מושאיו. וככל שהוא חזק יותר, כך עוצמת העיוות גדלה.”

הסמל המובהק של המשפחה, הוא הבית הכחול שבו חוו הילדים את הילדות המאושרת שלהם. הוא מגלם את נקודת המוצא וגם הסיום של הספר. בין לבין הקורא מקבל פרגמנטים של התפוררות, התרסקות המשפחה והבית. ממבט של מבוגר, החוויה הילדית מכמירת לב. היא מציפה השתוקקות, תקווה ובסוף גם את האכזבה כאשר החוויה מעצבת את עולמם “המושלם” למשהו חדש והמציאות שלהם נשברת לרסיסים. הילדים שנקרעים בין ההורים לא מצליחים להתאושש מהאירוע הזה גם אם הילד (שגם כשהוא מבוגר ויש לו ילדים משלו מכונה הילד) נראה שהצליח להתגבר עליו.

הסופרת ממשילה את האירוע המשפחתי לחורבן של עיר שנשרפת עד יסודותיה. נותרו ממנה רק שלדים של מבנים וזיכרונות של חיים אחרים.

ממליצה בחום לקרוא את הספר. לדנה חפץ יש מגע של משוררת ואין לי ספק שאקרא עוד מספריה.

---

I am trying to read all the books on the long list for the Sapir Prize in the last month of the year. So far, I have read three books from the list: Don’t Call Me Umm Kulthum, I Stayed for You, and Suddenly Morning. The Blue House is the fourth book, and it is simply a gem. It is an excellent and touching read and one of the best books I have encountered this year. Unfortunately, it has not received much attention from the reading public.

This book chronicles the destruction of a home in both a physical and metaphysical sense. The author describes this journey using concepts drawn from the life of one family: a father, a mother, and their two children (a son and a daughter). The event that constitutes this story resonates many years after it occurs.

Using imagery from the family’s narrative and creative conceptualization, the author transforms a personal event into a universal experience. She portrays pain, sorrow, loss, and heartbreak, showing how family members never fully recover from such experiences. She explores how one event, which occurs in 30% of families today, manages to alter the lives of all those involved beyond recognition, causing immeasurable harm to the children.

The author incorporates conceptualization techniques and the children’s retrospective interpretations of the events (mainly from the daughter’s perspective). This allows her to create intimacy and a connection between the reader and the characters, who remain unnamed throughout the story.

The unmistakable symbol of the family is the blue house, where the children experience a happy childhood. It represents both the starting point and the conclusion of the story. In between, the reader witnesses fragments of disintegration and the collapse of the family and home. From an adult’s perspective, the childhood experience becomes heartbreaking, filled with longing and hope, ultimately leading to disappointment as the once “perfect” world is irrevocably altered. The children, caught between their parents, fail to recover from this turmoil, even as one child seemingly overcomes it, still referred to as “the child” even in adulthood.

The author compares the family’s crisis to the destruction of a city that burns to its foundations, leaving only the skeletal remains of buildings and memories of another life.

I highly recommend reading this book. Dana Hefetz possesses the touch of a poet, and I have no doubt that I will seek out more of her works.