“הבז הנודד” הוא אוסף זיכרונות של המספר, אלווין טאואר, סופר לעת מצוא, מאחר צהרים אחד שבילה בבית חברתו אלכסנדרה בדרום צרפת. הסיפור אומנם התרחש בסוף שנות ה-20, אך נכתב ברטרוספקטיבה בשנות ה-1940, זמן רב לאחר שמחברו, גלנווי ווסקוט, עזב את צרפת. במשך עשרות שנים, לאחר שהמהדורה אזלה, הספר נשכח מתודעת הציבור, עד שעורך NYRB העיר אותו לתחייה במסגרת פרוייקט החייאת טקסטים אבודים.

כאמור, העלילה כוללת אירועים מאחר צהרים אחד, שבו הזוג קאלן מגיעים ללא התראה לביקור בביתה של אלכסנדרה. מיד עם הגיעם מסתבר לאלווין, שמדלן ולארי קאלן, הם זוג אירי עשיר די ריקני, שהחליט לצאת ולהסתובב בעולם יחד עם הבז שלהם לוסי, במטרה לבלות, לחיות בעלויות נמוכות ולצוד.

בתחילה נראה, שהסופר ממנף את המפגש הזה בכדי לאמר משהו על טיבם של אותם בריטים עשירים –

“התלהבותם מעצמם ומכל השייך להם, השופעת תמיד, מפכפכת בלי מאמץ ומבעבעת כמו מזרקה, תפסה את תשומת ליבך והשתקפה בתודעתך.”

או בהמשך –

“ואמנם הם היו רק זכר ונקבה מאותו זן של בריטים אמידים אשר פוקד את העולם כולו בעודף מרץ ובזחיחות דעת. הם היו מרוכזים בעצמם, ידידותיים אך צוננים, מבלי עולם ותו לו.”

אבל עם התקדמות אחר הצהרים, מסתברת המוטיבציה האמיתית של הסופר. העמדת דמותו של אלווין, כמספר, שותף כצופה, אך בו בעת לא שותף לסיטואציה, מאפשרת לו התבוננות מן הצד על טיב נישואיהם של הזוג קאלן –

לוסי, היא מוקד הנישואים, צומת שבו נפגשים, אהבה, תשוקה, קינאה, טינה, אובססיביות וכעס:

היא מאפשרת ללארי להפגין את הכעס והטינה שבו כלפי מדלן-

“עכשיו קם קאלן ונעמד לצד אשתו, מקניט את הבז בנפנוף אצבע. סברתי שעיניה הגדולות של הציפור הראו רק תמיהה טבעית קלה; לעומת זאת על פניו עלה גיחוך איטי של בוז וחיוורון פשט בהן. כך גיליתי לראשונה את העובדה המעניינת שהוא שונא את לוסי. הוא מוכן ומזומן להקריב קצה אצבע כדי שתהיה לו עילה להשיב לה כגמולה, חשבתי;”

ומאידך היא היא מאפשרת למדלן (ובעיקר לסופר), לבטא את התחושותיה ביחס למצבה בנישואים הללו:

“היא יידעה אותנו, למשל, שבמצב הטבע בזים ממעטים למות ממחלה; הם גוועים ברעב. אובד להם כושר הראייה; כמה מכנפי המעוף שלהם נשברות או נושרות; טופריהם מתקהים או נשברים. הם מאבדים את יכולתם להעריך אחרי איזה טרף כדאי לרדוף; או שמעופם מואט עד שאפילו טרף סביר מצליח להימלט. או, מפני שמשקלם פחת, העִיטה מלמעלה אינה מהממת את הקורבן”

מדלן שמציגה את הטבע של הבז – איך הם לעולם לא מזדווגים בשבי; איך הם מעת לעת עדיין מנסים לברוח, למרות שהם חוזרים כשהם משתחררים לצוד טרף – אינה מודעת לכפל המשמעות המתמשך של מילותיה. אלווין מציין שגם אם היתה מודעת “היא לעולם לא היתה מודה בשניות הזאת“.

בעוד שלארי מתעב את הבז ומנצל כל הזדמנות להראות עד כמה הוא נוטר לה על שהרחיקה אותו מאישתו ומונעת ממנו ליצור קשר פיזי עם אישתו תוך שהיא מייצרת תחרות סמויה על תשומת ליבה, מדלן חושבת על בריחה, קמילה ומוות. האובססיביות של שניהם סימפטומטית לנישואיהם המתפוררים והיא גם הסיבה לכך.

באותו הזמן, הבז מאפשר לאלווין (הסופר) לא רק לשקף את התהליך ההתפרקות וההתפוררות של הנישואים, אלא גם לצרף תובנות על אהבה, זוגיות ונישואים:

“בחיי נישואים יש פחות ביטחון מלבב מן המקוּוה. גם בהם מצויים הרעב ותאומתו הסלידה; הצורך והחמדנות; וחלוף הזמן — העונש. אהבת אמת ותאווה אינן היינו הך, כמובן, וגם אינן מיקשה אחת או בלתי ניתנות להבחנה זו מזו. אלא שהן משקפות ומחקות ומבהירות זו את זו.”

או לקראת סוף הסיפור, לאחר שיאם של האירועים –

“תשוקה נכזבת; רומן שנקרע בשל נסיבות או משגים; מיניות המתיימרת להיות אהבה — כל אלה דברים בטלים בשישים, אי נוחות זמנית מרצון, בהשוואה למהלכה הארוך של אהבת אמת, בעיקר כזו הכרוכה בנישואים. בחיי נישואים עולה תחושת עלבון פעם אחר פעם אחר פעם; ואת הכאב יש לא רק לשאת, אלא להיענות לו; וכמות הסליחה הנדרשת בל תיאמן ומתישה. כשהאהבה מעניקה סיפוק, אז אתה מגלה איזה חלק עצום משאר חייך אינו אלא המחיר תמורתה, תשלום אחר תשלום… זה היה הלקח הברור שהדגימו הסצנות הקטנוניות האלה של הזוג קאלן.”

אם כך, כותרת המשנה של הספר, “סיפור אהבה”, מספקת בעיקר הטעיה. אם כבר, אין מדובר בסיפור אהבה סטנדרטי אלא במשולש שבו הבז משמש יעד להחצנת רגשות קיצוניים שחש הסופר. אין זה מן הנמנע שהעמדה של אלווין כמתבונן חיצוני מאפשרת לסופר לייחצן את התחושות שלו בעקבות אירועים שחווה. בהערת שוליים, יש לזכור שהסופר, היה חד מיני ומערכת יחסיו עם מונרו וילר (ממקימי ה MOMA) ארכה מעל לחצי מאה. סביר להניח שיהיו בספר השפעות מהזוגיות שניהל במשך 20 שנים.

לבסוף המהלך של הסופר, מאפשר לו גם לשים בפיו של אלווין תובנות על כשרונו כסופר –

“למשל, החלטתי כגבר צעיר להיות סופר אמן. איש לא הזהיר אותי שאין לי מספיק כישרון. לפיכך תקוותי להיעשות אמן טוב מאוד נעשתה מרירה, צורבת ומורטת עצביםף וזה יחמיר ככל שאזקין”

בנקודה זו אני ממש לא מסכימה עם הסופר.

לסיכום אין לי אלא להסכים עם מייקל קנינגהם שכתב על הספר –

And yet, it has epic qualities. Think The Great Gatsby, or Henry James’ The Aspern Papers.

(משפט אחרון – מאכזב מאוד – למה לא צורפה ההקדמה של מייקל קנינגהם למהדורה העברית?)