לא עפתי בלשון מעטה.

קטעי זיכרונות מתקופות שונות בחייה בזמן ילדותה והתבגרותה הקשה עת הופרדה מאחיה ונשלחו שניהם לפנימיות. ומהתקופה שלאחר הגירתה עם משפחתה הגרעינית לשוויץ מפחד הקומוניסטים.

החוט המקשר בין התקופות היא תאוות הכתיבה של המחברת שפרקה את העול הריגשי לנייר ותאוות הקריאה שלה שמשמשת לה מפלט מהקושי והזרות.

יחד עם זאת המוטיב הזה של קריאה כתיבה לא מתגבש לטעמי למשהו חד ורק בחלק האחרון של הספר הוא צף. ועדין גם אז הוא בלתי מגובש בצורה חדה מספיק.