שמעתי הרבה המלצות על ספריו של גיום מוסו, אבל עד כה לא הזדמן לי לקרוא ספר מפרי עטו. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת והחוויה הותירה אותי אמביוולנטית.

מדלן, שוטרת לונדונית שמגיעה לנוח בפריז בעקבות אירוע טראומטי שחייב אותה לפרוש מהקריירה המשטרתית שלה וג’ספר, מחזאי ניו יורקי המגיע אחת לשנה למקום מפלט בכדי לכתוב מחזה, נפגשים בדירת מפלט בפריז. מסתבר שהיה בלבול ושניהם שכרו את אותה הדירה שבמקרה היתה שייכת לאמן שון לורנץ. לורנץ מת שנה לפני כן וחייו לווה בטרגיה איומה.

בתחילה, שניהם מסוייגים משותפות באותו מרחב המחייה, אבל לאחר שהם מגלים שנסיבות חייו של שון לורנץ לוטות בערפל ויש סיכוי שהוא הותיר אחריו 3 ציורים נעלמים, הם מתחילים לחקור יחד את תעלומת חייו ומותו של לורנץ בכדי לנסות ולאתר את הציורים הנעלמים.

העלילה מתגלגלת בין רחובות פריז ובערי העולם הגדול. היא נעה בין דמויות שונות ומשונות שלעיתים לא הצלחתי לקלוט חלקן ומהותן לעלילה. היא מסתבכת ומתפתלת בזמן שהקורא מגלה פרקים מחייו של הצייר המפורסם ומחייהם של הגיבורים: הוא אלכוהליסט והיא חסרת אינטילגנציה רגשית.

דווקא ראיתי את הפוטנציאל שטמון בעלילה ובסיגנון הכתיבה של מוסו לו הספר לא היה מתקדם בקצב של חילזון או שהעלילה לא היתה גולשת למחוזות הזויים ומופרכים. ביחוד סיום הספר שהותיר אותי פעורת פה.

סה”כ לא ספר גרוע, אבל לא אכתיר אותו כאחד המותחנים המשובחים שקראתי בימי חיי.