יתכנו ספויילרים, למרות שאני בספק אם אפשר לספיילר ספר כזה מורכב ועמוס.

בעיר הבירה של בהאייה, חיה דונה פלור, מורה לבישול וטבחית מומחית. היא הבעלים של בית הספר המשגשג ללימוד אומנות הבישול, “טעם וריח”. רק עכשיו היא איבדה, המסכנה, את בעלה בשבע שנים האחרונות, ואדיניו וכבר חברותיה לשכונה, מנסות למצוא לה שידוך מוצלח בשביל להוציא אותה מהדיכאון שנפל עליה. הן לא בוחלות בשום אמצעי, אפילו כדור בדולח מגוייס למטרה, עד שדונה פלור מוצאת את האביר שיגאל אותה, דוקטור תיאודורו מאדורירה, רוקח מוכשר ונגן בסון לעת מצוא.

אבל, בחיים הספרותיים כמו בחיים, הדברים אף פעם לא פשוטים.

סיפורה של דונה פלור, הולך ומסתבך, ואף נדרשים כאן קסמים וכישופים. ובצד סיפורה של דונה פלור, פורש הסופר לקורא את מרקם החברתי שמסביבה, את ההוויה, המנהגים והאמנות.

עלילות משנה שונות ומגוונות יוצאות מהסיפור הראשי. דמויות רבות מספור חולפות בסך ולקורא נותר רק לקרוא בתמיהה ובהרמת גבה על מעלליהן. הפנטסטי משתלב במציאות ונטמע בה והכל בהומור ובחינניות.

אם נוצר הרושם השגוי שהספר קליל, אני מבקשת לתקן. הספר לא פשוט לקריאה. עומס דמויות ועלילות משנה, כמו גם הפיתולים בעלילה הראשית, מכבידים. נוסיף לכך את הסגנון הריאל-פנטסטי ואי ההכרה של מושגים ומנהגים, המשימה בהחלט מורכבת ולא פשוטה. לקח לי חודשיים לסיים את הספר (דבר נדיר אצלי). אומנם נהנתי, אבל על מנת לסיים את הספר (100 עמ’ אחרונים) הייתי צריכה לפנות לי זמן ולשקוע בספר הזה לבדו. ולמרות זאת, ההשקעה משתלמת.

הספר הצליח לעורר בי תחושות שונות, לפעמים סותרות, ביחוד באשר לדמויות המרכזיות בו:

את הדמות הראשית, דונה פלור, אהבתי ותיעבתי בו זמנית ובאותה המידה. אהבתי כי בכתיבה של אמאדו הוא מצליח לחבב אותה על הקורא. היא דמות של האישה הטובה והממושמעת. מרוויחה את לחמה ביושר ובעבודת כפיים קשה. אבל באותה הנשימה, תיעבתי אותה על הרגשות והמעשים שלה (למרות שהבנתי אותה). לא אחת רציתי לנער אותה ולצרוח עליה “יה סמרטוטה, תעמדי על רגליך ועל שלך” או שלפעמים הרגשתי שבא לי להרביץ לעצמי מההתנהגות שלה לפחות כלפי בעלה הראשון ואדיניו.

ואדיניו, הולל, סורר, זנאי חסר בושה. טיפוס של ג’יגולו ומהמר ללא מעצורים. העונש האולטימטיבי לכל אישה שפויה. במהלך הספר, אם הוא לא היה מת ישר בפסקה הראשונה של פתיחת הספר, הייתי בוודאי רוצחת אותו!

וכמובן אמה של דונה פלור, דונה רוזילדה. זקנה תככנית, עקשנית ומעוררת מדון, חסרת מעצורים. אני בטוחה שמי מהגברים שקרא את הספר, מברך כל יום על חמתו, כי לא תתכן חמה גרועה יותר ממנה. התיאורים שלה ושל התנהגותה הצליחו להוציא ממני פרצי צחוק משועשעים, הנהוני הבנה והשתתפות בצער.

בנוסף גלריית החברות והשכנות של דונה פלור, המייעצות ומתערבות גם כשלא נדרשת התערבותן ועצתן, ממש הזכיר לי את סרטים ישנים שבהם השכנות יושבות בחוץ על המדרכה ומנהלות ע”י “מועצת השבט” (או יותר נכון “מועצת השכונה”) את ענייני השכונה.

אני ממליצה בחום, לקרוא לאט – לאט ולהתענג.