For English review, please scroll down.

הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2013 וקראתי אותו לראשונה בשנת 2015. במסגרת העלאת כלל הסקירות שלי על ספרים זוכי פרס ספיר, הופתעתי שהסקירה שלי נעלמה ולא בדיוק זכרתי מדוע הענקתי לו שלושה כוכבים. לכן, החלטתי לקרוא אותו מחדש ולרענן את זיכרוני.

העלילה מתרכזת במשפחת פוגל, שיום אחד מוצאת את עצמה באור הזרקורים בצורה הכי שלילית שיש.

אם המשפחה, אלישבע פוגל, פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל, פעילה חברתית באגודות ידידים שונות, שוחרת אמנות אנינת טעם, בעלת רשת קשרים מסועפת וסמנכ”ל כספים ב”מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא”, נאשמת שמעלה בסכום של 3.4 מליון ש”ח מכספי תרומות שנמסרו למרכז.

חקירתה ומעצרה מכניסות את בני המשפחה, את החברים ובכלל את הקליקה האלטיסטית, שמאלנית – אשכנזית, לסיחרור מטורף שתחילתו בהכחשה ותמיכה גורפת באלישבע, וסיומו מי ידע.

“אמוץ אמר, זה מה זה לא אומר לי כלום כל מה שאמרת עכשיו, אין לך מושג כמה, זה כאילו דיברת אלי סינית מרוב שאני לא מתחבר לקשקוש הזה, כאילו מה, אתה אשכרה מביא עלי עכשיו את הטיעון שאמא היא אנינה ומשכילה מכדי להיות פושעת? שהיא לא מספיק ענייה ומטונפת?”

סיפור העלילה נמסר מזווית הראיה של אסא בנה של אלישבע, ד”ר לניו אייג’, מובטל המתקשה למצוא עבודה באקדמיה. הבן המסור תמים ועיוור למעלליה של אימו. הוא נקרע בין אחותו, אשת נדל”ן משגשגת שתומכת בחפותה של אימו, לאחיו, פסיכיאטר שחושב שהיא אשמה.

תהליך הפרידה מאישתו והגירושים, כמו גם הפירסומים על אימו, מחייבים אותו להסתכלות ובחינה פנימית של התפיסות שלו את עצמו, את מהלך חייו ועמדותיו הפוליטיות והחברתיות ובכלל זה את תפקידה של אימו בעיצוב המציאות הפנטזיונרית שבה הוא חיי. במהלך הספר, אסא עובר תהליך היפרדות, התבגרות והתפכחות כואבים.

“היא אמרה, אני לא אכנס לכלא, את זה אני יכולה להבטיח לך, והוא אמר, לא? והיא אמרה, לא. אנשים כמוני לא נכנסים לכלא. והוא אמר, כי הם לא אשמים? והיא אמרה, כן, והוא הצטער ששאל.”

בקריאה שניה, ובמרחק הזמן נהנתי מהקריאה ומהחדות המושחזת של ידלין. הופתעתי לגלות סיפור משפחתי מהזן המשובח, שחותר תחת העמדות הפנים, הצביעות והמניפולציות.

הקריאה החוזרת גם איפשרה לי להסתכל על ההווה ועל האופן שבו ברבות השנים הגבולות המוסריים והחברתיים הטשטשו. אם בספר “השלום” הוא המטרה הנעלה שמאחוריה מתחבאת אלישבע, היום מילות המפתח הן “בטחון” או “משילות”. תמיד קיימת מטרה נעלה שיכולה להיות “עלה התאנה” למעללים לא מוסריים ואנטי חברתיים.

הטיעונים וההסברים של אלישבע פוגל, נשמעים מאוד מוכרים: היא לא קיבלה ולא לקחה כלום מהמרכז. נהפוך הוא, את חייה היא מסרה על קידוש השלום במשכורת רעב. מה הם היו והיכן הם היו בלעדיה. היא לא ידעה, הרי הכל תרגילים חשבונאיים שצריך לתת למבינים לטפל בהם ולא להתערב.

דווקא מנכ”ל מרכז הירש, זה שאינו חתום על שום מסמך ושהיא חתמה במקומו, הוא זה שנהנה כמה פעמים בשנה מנסיעות לחו”ל, מאירוח יוקרתי ומהכנסות ראויות. כולם ידעו והעלימו עין, היא הכיבשה השחורה ועכשיו רוחצים ממנה ידיהם.

בדיעבד ובקריאה חוזרת, הספר ראוי לפרס ספיר וראוי לקריאה, במיוחד בתקופה הזו של ליקוי מאורות גדול, של שבר חברתי ופוליטי, של אובדן דרך ושל סידרי עדיפויות מקולקלים.

---

The book won the Sapir Prize in 2013, and I first read it in 2015. While uploading my reviews of Sapir Prize-winning books, I was surprised to find that my reviews had disappeared. I couldn’t recall why I had given it three stars, so I reread it to refresh my memory.

The story follows the Vogel family, who unexpectedly find themselves in the spotlight for the most damaging reasons.

Elisheva Vogel, the family’s mother, is a Professor Emeritus of Jewish History and a social activist in various Friends Associations. She is also an art connoisseur and part of an extensive network of contacts. Additionally, she serves as the CFO of the Theodore Hirsch Center for Sustainable Peace. However, she has been accused of embezzling NIS 3.4 million from donations for the center.

Her interrogation and arrest thrust the family, her friends, and the entire leftist Ashkenazi clique into a frenzy that begins with denial and overwhelming support for Elisheva, ultimately leading to an uncertain conclusion.

The story is narrated from the perspective of Asa, the son of Elisheva. Asa is a New Age doctor struggling to find employment in academia. He is devoted to his mother and remains unaware of her questionable activities. Asa finds himself caught between his two siblings: his sister, a successful real estate agent who believes in their mother’s innocence, and his brother, a psychiatrist who is convinced she is guilty.

Asa’s journey through his divorce and the public scrutiny surrounding his mother compels him to reflect on his self-perception, the trajectory of his life, and his political and social beliefs. He also considers his mother’s influence on the fantasy reality he inhabits. Throughout the book, Asa undergoes a painful process of separation, maturation, and disillusionment.

After a second reading, and with time, I appreciated Yadlin’s sharp insight. I was surprised to uncover a family story of the highest caliber that exposes pretense, hypocrisy, and manipulation.

Rereading the text allowed me to reflect on how moral and social boundaries have blurred over the years. In the book, “peace” serves as the noble goal that Elisheva uses as a disguise. However, the focus has shifted to “security” and “governance.” There is always a lofty goal that can act as a “fig leaf” for immoral and antisocial actions.

Elisheva Fogel’s arguments and explanations seem familiar. She did not receive anything from the center; instead, she dedicated her life to promoting peace for a meager wage. What would they have achieved without her? She doesn’t know; it’s a matter of accountability that should be left to those who understand and should not interfere.

The CEO of the Hirsch Center does not sign any documents himself, so she signs them on his behalf. He enjoys several annual trips abroad, luxurious hospitality, and a comfortable income. While everyone is aware of his questionable actions, they ignore them. She, however, has become the scapegoat, and now everyone else is distancing themselves from her.

Upon rereading, the book deserves the Sapir Prize. It is worth reading during this time of significant social and political upheaval, loss of direction, and shifting priorities.