Please scroll down for an English review.
🚪 פתיחה: כתיבה כמעשה כפייה
יש ספרים שלא מסתפקים בכך שנקרא אותם. הם ממשיכים לפעול אחרי הסיום, כמו מנגנון ששוכן בתודעה ומסרב להיסגר.
"במחילה מכבודה של אשת המערות" הוא ספר כזה. סוגרים אותו, והוא עדיין מהדהד מבפנים.
זהו רומן על אב ובן, אך במהותו הוא חקירה פילוסופית על מה שהכתיבה עושה למציאות ועל מה שהפרשנות עושה לזיכרון. גפלה בונה כאן מנגנון כפול, כמעט מטא־בלשי: הקורא אינו יודע אם בידיו עדות אותנטית של אב קורס, או את העיבוד הרגשי, הפילולוגי והזהותי שבנו מבצע עליה בדיעבד. הספר מבקש להכריע מהי אמת, רק כדי לשלול אותה מיד.
🔥 חלק א': האב, והשחיקה כקטגוריה פוליטית וקיומית
האב הוא אחת הדמויות המדויקות ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. קטעי המחברת שלו מציעים תערובת של בושה, פיכחון וזעם שנולד מתוך מציאות ישראלית מוכרת מדי.
1. השחיקה כמבנה, לא ככישלון אישי
האב מבין שמה שמכונה "שחיקה" אינו תכונת אופי. זה מנגנון שמכרסם בו באיטיות מתמשכת:
“במקום לחיות אנחנו מחפשים דרכים לממן את החיים.”
הוא אינו מבקש כסף או מעמד. הוא מבקש דבר אחד בלבד: זמן לקריאה.
עבורו, קריאה היא לא פנאי, אלא תנאי קיום.
והמערכת שוללת ממנו אפילו את זה.
2. הזעם והבושה כתגובות טבעיות
הזעם שלו אינו התפרצות רגעית. הוא תוצר טבעי של הבנה מבהילה: הוא גם קורבן של המערכת וגם שותף מלא בריסוק העצמי שלו.
“במו ידיי העמוסות באשמה גירשתי את עצמי מגן עדן. הייתי אדם והנחש בגבר אחד.”
במשפט אחד גפלה קושר מיתוס קדמוני עם החיים הישראליים.
כולנו מגורשים, וכולנו שותפים לגירוש.
3. בגידת הכתיבה
עבור האב, הכתיבה היא ניסיון אחרון לשרוד.
עבור הבן, זו סכנה.
ברגע שיש טקסט, יש עיוות, יש מחיקה, יש בגידה.
הדבר שהציל את האב עלול למחות אותו בעיני בנו.
🎭 חלק ב': הבן, והחקיינות כטרגדיה פילולוגית
הבן הוא עורך. והעיסוק הזה, שאמור לדייק קולות, הופך אצלו לקללה. כל קול שהוא קורא משתלט עליו.
“לאחר כל טקסט שאני קורא אני מאמץ כמעט באופן אוטומטי את קולו של הכותב.”
הוא מאבד את הקול היחיד שאמור להיות שלו.
כבר לא ברור אם הוא "בן" של אביו, או "בן" של כל הטקסטים שקרא.
1. מות המחבר, גרסת הבן
ברגע שינסה לכתוב את מה שאינו ידוע, הוא יהרוג את אביו פעם נוספת. והוא מבין זאת בחדות מצמררת:
“הרי ברגע שאני אנסח את הלא נודע במילים, אכבול את כל הדמיונות שבעולם לדמיון אחד ויחיד, שמעצם ניסוחו יקועקע כשקר.”
זהו משפט שמאיר את הרומן כולו.
כל ניסוח הוא אלימות.
כל טקסט הוא קיבוע של אמת אחת, ולכן מחיקה של כל האמיתות האחרות.
זו אינה רק אמירה על טקסט.
זו אמירה על החיים עצמם.
2. הדהוד כקיום
הבן מגלה שהקול שלו אינו עומד בזכות עצמו:
“קולי נבלע בקולו והיה כלא היה.”
והוא מבין באופן אכזרי: אולי גם לאב מעולם לא היה קול "אותנטי".
אולי כולנו מהדהדים קול של מישהו אחר.
אולי מה שאנחנו קוראים לו "אמת" הוא רק שכבת תעתיק נוספת.
אולי כולנו מחוללי הגירוש.
לא מגורשים בלבד, אלא מי שמייצרים את הגירוש שוב ושוב.
ברגע שאנחנו מספרים את חיינו, אנחנו מגרשים אינספור גרסאות אחרות של עצמנו.
ברגע שאנחנו מפרשים את האחר, אנחנו מגרשים את מה שהוא היה יכול להיות.
כל כתיבה היא גירוש של מה שלא נכתב.
כל קול הוא הדהוד של קול אחר שנדחק החוצה.
זו תובנה שמאירה מחדש את כל הרומן:
הכאב אינו רק באב שהלך לאיבוד, אלא גם בדרך שבה אנחנו כופים נרטיב על מי שאהבנו.
🎯 סיום: הריק כמעשה פילולוגי רדיקלי
הבן משאיר את הדפים האחרונים ריקים.
זו אינה מחווה פיוטית.
זהו המעשה הפילולוגי המדויק ביותר ברומן.
הריק הוא המקום האחרון שבו האב עדיין חי.
מקום שאינו כפוף לעלילה, לשפה או לפרשנות.
מקום שבו האמת, אם קיימת, לא עברה מניפולציה.
השתיקה היא המרחב שבו אפשר עדיין להאמין למשהו.
גפלה כותב כאן רומן שאינו רק על אב ובן.
זהו רומן על האפשרות ועל המגבלה לכתוב אמת.
על הניסיון הנואש לתפוס אדם באמצעות מילים, ועל האכזריות הכרוכה בכך.
זה ספר שמפרק את מושג ה"נרטיב" עד העצם, ומציג את הספרות ככוח כפול: כוח שמחייה ומוחק בעת ובעונה אחת.
ובסוף הקריאה נשארת תחושה צלולה אחת:
משהו בי נכתב מחדש.
במחילה מכבודה של אשת המערות/ אופיר טושה גפלה
הוצאת כתר, 2025, 221 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
“All Due Respect to the Cavewoman” / Ofir Touche Gafla
🚪 Opening: Writing as an Act of Coercion
Some books do not settle for being read. They continue to operate long after the last page, like a mechanism lodged in the mind that refuses to shut down.
"With All Due Respect to the Cavewoman" is one of those books. You close it, and it keeps echoing inside you.
This is a novel about a father and a son. Still, at its core, it is a philosophical investigation into what writing does to reality and what interpretation does to memory. Gafla constructs a double mechanism, almost meta-detective in nature. The reader cannot know whether the notebook in their hands contains the father’s authentic testimony or the son’s emotional, philological, and identity-driven reconstruction. The book demands a decision on truth, only to revoke it immediately.
🔥 Part I: The Father, and Burnout as a Political and Existential Category
The father is one of the most precise and painfully accurate characters written in Hebrew literature in recent years. His notebook entries form a mixture of shame, clarity, and rage born of an all too familiar Israeli reality.
Burnout as Structure, Not a Personal Failure
The father understands that what we call burnout is not a personality trait. It is a structure. A system that corrodes him through a slow, relentless grind.
“Instead of living, we look for ways to finance life.”
He seeks neither status nor money. He wants one thing only: time to read.
For him, reading is not leisure. It is a condition for existence.
And the system denies him even that.
Rage and Shame as Natural Reactions
His anger is not an outburst. It is the natural result of a terrifying recognition: he is both a victim of the system and a participant in his own undoing.
“With my own hands, heavy with guilt, I exiled myself from Eden. I was both Adam and the serpent in one man.”
In one sentence, Gafla ties an ancient myth to Israeli life.
We are all exiled, and we all take part in our own exile.
The Betrayal of Writing
For the father, writing is a last attempt to survive.
For the son, it is a threat.
Once there is a text, there is distortion, erasure, betrayal.
What saved the father may cause him to be erased in the son’s eyes.
🎭 Part II: The Son, and Mimicry as a Philological Tragedy
The son is an editor. The occupation that should refine voices becomes a curse. Every voice he reads takes him over.
“After every text I read, I almost automatically adopt the author’s voice.”
He loses the one voice meant to be distinctively his.
It becomes unclear whether he is his father's son or the son of every text he has ever read.
The Death of the Author, Son’s Edition
If the son attempts to write what is unknown, he will kill his father a second time. He articulates this with chilling clarity:
“If I put the unknown into words, I will bind all the world’s imaginations to a single imagination, which by its very formulation will be marked as false.”
This line illuminates the entire novel.
Every formulation is violence.
Every text fixes one truth and erases countless others.
This is not only a writing statement.
It is a statement about life.
Echo as Existence
The son realizes his voice cannot stand on its own:
“My voice sank into his and became as if it had never been.”
He recognizes a brutal truth: perhaps the father never had an “authentic” voice either.
Perhaps all of us echo someone else’s voice.
Perhaps what we call truth is merely another layer of transcription.
Perhaps all of us are agents of exile.
Not merely exiled, but those who generate exile over and over.
When we tell our lives, we exile all the versions that could have been.
When we interpret another person, we exile all that they might have been.
Every act of writing is an exile of what is left unwritten.
Every voice is an echo that pushes another voice out.
This reframes the entire novel.
The pain lies not only in the father who was lost, but in the narratives we force upon those we love.
🎯 Ending: The Blank Page as a Radical Philological Act
The son leaves the final pages blank.
This is not poetic ornamentation.
It is the most precise philological act in the novel.
The blank page is the last place where the father still lives.
A place untouched by plot, language, or interpretation.
A place where truth, if it exists, has not yet been manipulated.
Silence becomes the only space where belief is still possible.
Gafla has written a novel not only about a father and son, but also about the possibility and the impossibility of writing truth.
About the desperate attempt to capture a person in language and the cruelty involved in that attempt.
This is a book that dismantles narrative to its bones and presents literature as a double force, one that both revives and erases.
And when the reading ends, one feeling remains:
Something in me has been rewritten.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
