For English review, please scroll down.
יש ספרים שמתחילים בתחושת הבטחה. את פותחת את הדף הראשון, קוראת פסקה אחת, ויודעת שאת בידיים טובות. כזהו ארץ המנזרים. שחר מגן כותב ברגישות, בעדינות ובכישרון אמיתי. הוא יודע להחזיק מתח בלי להרים את הקול, ויודע גם מתי לעצור ולתת למקום, לשפה ולשבריר הרגש, להוביל את הקריאה.
העלילה נפתחת ביישוב מבודד ליד ים המלח, בין קיבוץ לבין מדבר. מקום מרוחק, כמעט מחוץ לזמן. אדם נהרג מפיצוץ מוקש. בתחילה זה נראה כאירוע אקראי, אבל כאשר אירועים דומים מצטרפים, צאלה, בת המקום, נזירה חילונית במובנים מסוימים, מתחילה לחשוד.
החקירה של צאלה סוחפת אותה למחוזות לא צפויים, עד שהיא נעלמת כלא הייתה.
הסיפור הזה, שיכול היה להפוך בקלות לעוד ספר מתח בלשי, לא מתמסר לקלישאה. מגן בונה עולם מהורהר, חצי מטאפיזי, שבו הטבע, הבדידות והשתיקה משמשים כדמויות משנה. לאורך חלקו הראשון של הספר, כמעט כל פרק משאיר הד לא פתור. יש תחושת ריחוף, כאילו משהו חמקמק נע ונעצר בקצה שדה הראייה, וכשאתה מסתובב, הוא כבר איננו.
הכתיבה מדויקת, הרמזים נטועים במקומם, והקצב מאופק במובן הטוב של המילה. צאלה היא דמות מורכבת ומרתקת. היא לא מנסה למצוא חן, והיא לא זקוקה שיאהבו אותה. יש בה כוח שקט, אצילות של מי שלא מתנצלת על בחירותיה. הסיפור שלה אינו רק סיפור של תעלומה. זהו סיפור של בדידות, של אחריות, של שאלה תמידית על האמת, ומה אנחנו מוכנים להקריב כדי לדעת אותה.
ואז מגיע החלק השני, ושם משהו משתנה. החלק השני נמסר מנקודת מבטה של נטע, אחותה של צאלה, והכתיבה, שהייתה קודם מרובדת, מרומזת ומדויקת, מקבלת טון תכליתי יותר, שטוח יותר. כמו מישהו שעד עכשיו לחש לך סיפור, ועכשיו עבר לדבר בקול.
נטע מנסה לאתר את אחותה. היא לא בקשרים הדוקים עם צאלה וגם לא מעמידה פנים שהייתה קרובה אליה. אבל זו אחותה, והיא מחפשת הסברים ומנסה לפענח את התעלומה. ככל שנטע מתקדמת בחיפוש, הסיפור מוותר על רב־המשמעות לטובת בהירות עלילתית. בדיוק בנקודה הזו מתפוגג הקסם. הסיפור שואף לספק פיתרון, אבל דווקא כשהוא עושה זאת, הוא מתרחק מהאינטימיות שהחזיקה את הספר עד כה. ההתרה לא ברורה מספיק, והרגש שנותר לאחר הקריאה הוא לא של סגירת מעגל, אלא של אובדן משהו שהיה יכול להיות שלם יותר.
ובכל זאת, ארץ המנזרים הוא ספר מרשים. לא רק בגלל העלילה, אלא גם בגלל האופן שבו היא נפרשת בפנינו. יש בו הבנה עמוקה של נוף, של שפה ושל שתיקה. יש בו גם תעוזה לגעת בחומרי חיים שלא מרבים לכתוב עליהם: הדרום הלא־תיירותי, הקהילות הקטנות שהולכות ונעלמות, החיים שלא קרו, האחיות שלא נפגשו בזמן.
זה ספר על הסתלקות. של אנשים, של אמונות, של תקוות. אבל גם ספר על תשוקה לדעת. לדעת מה באמת קרה, לדעת מי אנחנו בתוך כל זה, ובעיקר לדעת מתי כבר מאוחר מדי.
אני לא בטוחה שהספר הזה נסגר כמו שצריך. אבל הוא בהחלט נפתח בצורה נדירה, ואני שמחה שנכנסתי אליו. זו ספרות שיש בה תעוזה ויופי, גם אם הסוף מעט חומק. שווה להכיר.
ארץ המנזרים/ שחר מגן
הוצאת אחוזת בית, 2023, 327 עמודים
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Monasteries’ Land begins with a quiet promise. From the very first page, it’s clear you’re in good hands. Shahar Magen writes with tenderness, restraint, and true talent. He knows how to sustain suspense without raising his voice, and when to let the landscape, the language, and the slightest flicker of emotion lead the way.
The plot opens in a remote settlement near the Dead Sea, somewhere between a kibbutz and the desert. A man dies in a landmine explosion. At first it seems like an accident, but when similar events follow, Tsala, a local woman who is almost a secular nun in some ways, begins to suspect something more.
Her investigation draws her into unfamiliar territory until she suddenly disappears.
What could have easily become another detective novel resists cliché. Magen creates a reflective, half-metaphysical world, where nature, solitude, and silence are key players. The first part of the novel is compelling: every chapter leaves a subtle echo. There’s a constant sense that something elusive hovers just outside the field of vision, only to vanish when you turn to look.
The writing is precise, the hints are placed deliberately, and the pacing is beautifully restrained. Tsala is a compelling, complex character. She doesn’t seek sympathy or charm. Her strength is quiet, her dignity unspoken. Her story is more than a mystery; it’s about loneliness, duty, and the painful cost of truth.
Then the second half arrives, and something shifts. Now told from the perspective of Tsala’s sister, Neta, the prose becomes flatter and more literal. As if the whisper we followed until now suddenly raised its voice.
Neta tries to find her sister. She was never close to Tsala, and she doesn’t pretend otherwise. But Tsala is her sister, and Neta searches for answers. As the story pushes toward resolution, it sacrifices ambiguity for clarity. That’s when the magic fades. The conclusion is unclear, and the emotional payoff lacks the intimacy that made the first part so compelling.
Still, The Monasteries’ Land is an impressive novel not only for its plot, but for how it is told. It holds a deep understanding of landscape, language, and silence. It also dares to touch stories we rarely see: the untouristed south, vanishing rural communities, the lives that never happened, and sisters who never met in time.
It is a novel about the disappearance of people, ideals, and dreams—but also about the desire to understand. To know what happened, who we are within it, and when it’s already too late.
I’m not sure the novel ends where it should. But it begins so powerfully, I’m glad I stepped inside. This is literature with presence. You’ll want to meet it.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
