הספר זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים וגם בפרס גפן. שני פרסים ראויים. אני משערת שהספר נופל בקטגוריית ספרי היסטוריה חלופית או ספקולטיבית. מה שבטוח זו דיסאוטופיה שחורה ומרה ובשל כך זכה בפרס גפן. יסלחו לי המכובדים שבחרו בספר הזה, אבל לי לא ברור מה עבר במוחם כשהחליטו להעניק לסופר את הפרס על הספר הזה. אולי הם אהבו את הכריכה שלו?

מה שברור לי הוא שהעלילה קשה לעיכול. מדוייק יותר – מפעילה תדיר את רפלקס ההקאה ובשילוב סיגנון זרם התודעה שבו כתוב הספר, מדובר ביצירה בלתי קריאה בעליל.

העלילה בקליפת אגוז, עיברי, בן ההתנחלות אפרת, מצטרף בגיל צעיר לחבורת ילדים בעלי נטיות עברייניות, אלימות ושנוטות לחרוג המכללים. עם ההתבגרות הם משכללים את האופי העברייני שמלכתחילה נטו לו עד שבגיל מסויים, לאחר שפרצה מלחמה (שבה לא ברור מי נגד מי) שבה הפסידה ישראל, הם פועלים כקבוצת שכירי חרב שמטרתה לבצע משימות בעורף האוייב, אם אפשר לקרוא לזה כך.

במסגרת זו הם יוצאים לדמשק. במהלך המסע הם חווים עלילות רצחניות ופוגעניות במידה כזו או אחרת עד שעיברי מתנתק מהם ומוצא את אהבת חייו בדמות מלצרית שחוותה את מראות המלחמה.

מערכת היחסים לא שורדת חאורך זמן למרות שהמלצרית, שתהיה בעתיד גם היא דמות רצחנית, ממשיכה להופיע בחלומותיו.

כשעיברי חובר שוב לג’מעות, חבורת הבסיס שלו, הם מתקדמים לדמשק ואז הוא שוב מצליח להתנתק מהם. הפעם הוא מוצא את אהבת חייו השניה שחוזרת איתו להתאחד עם חבורת הבסיס שלו רק כדי לעזוב אותו כשהוא מסרב לבחור בה כאהבת חיו. עיברי ממשיך עם חבורת הג’מעות לכיוון דמשק עד שהגורל מפריד שוב בינהם כאשר כנופיה רצחנית מחסלת את חבריו והוא נמלט.

עיברי נע ונד ומשכיר שירותיו למרבה במחיר. הוא מצטרף לאירגון רצחני, חוזר ופוגש את אהובתו הראשונה ולאחר קטסטרופה שלא ברורה מהותה מחליט לחזור להתנחלות אפרת.

ופה המקום לציין שלא כל מה שניראה חתרני, מהפכני, אנטי התנחלותי, מלחמתי, אלי ופורנוגרפי במובן הרע של המילה, אכן ראוי להערכה שרוחשים לו.

80 אחוז מהזמן היה קשה לי להתמצא בספר ולמקם את הגיבור במקום ובזמן בשל סיגנון הכתיבה. ב 20 אחוז הנוספים סבלתי מתיאורי זוועה ואלימות או מתיאורי סקס מוגזמים ובוטים.

הסופר לא טורח לבנות את מסגרת העולם שבה מתרחשת העלילה, כי הוא נסמך על העולם הקיים. אבל השינויים שהעולם הקיים עבר הם כל כך מג’וריים, שזה מערער.

מערער בהרבה מובנים שיכלו להיו טובים אבל הם מתפספסים: כל הזמן הייתי עסוקה בלהבין את הפערים, את המשמעויות ולבסוף את העלילה.

בכל מקרה לא נהניתי מהכתיבה למרות שיש לו פוטציאל. לו מישהו רק היה עוצר את כל ההתחכמויות העלילתיות והסיגנוניות ומאפשר לי לקרוא ספר ולא להרגיש שאני בחלום זוועה של מח מוכה כימיקלים מסוכנים. זה בהחלט היה עוזר.

---