​Please scroll down for an English review.

כשראיתי שהוצאת אדל תירגמו ספר חדש של ג’יי. ג’יי מקאבוי, הלב שלי קפץ משמחה. אהבתי מאוד את “קשת שחורה” וחיבבתי את “מה שקורה בין איליי וגוון“. הוסיפה לשמחתי הכריכה היפיפייה והמהממת שנבחרה והעובדה שמדובר בספר שעוסק בתקופת הריג’נסי שכבר סיפקה לנו הקוראות רגעים של אושר וכמה מטעמים משובחים.

אפרודיטה דו בל, בתם הבכורה של משפחת אצולה בריטית, נאלצה לעזוב את החברה ולהתבודד לאחר שאוונדר, הדוכס והאדם שהבטיח להינשא לה, נישא לאישה אחרת.

שבורת לב, היא פורשת לבית האחוזה המרוחק של המשפחה ועתה ארבע שנים אחרי האירוע המכונן, היא חוזרת לחברה, רק בכדי לפגוש את אוונדר, שהתאלמן בזמן הזה ונחוש יותר מאי פעם לשאת אותה. אפרודיטה לא צפתה לטוויסט הזה כשחזרה ללנודון ולפתיחת העונה.

אפרודיטה ואוונדר היו חברי ילדות. אהבתם פרחה בגיל העשרה כאשר אפרודיטה ביקרה עם אמא שלה בבית האחזה של משפחתו של אוונדר. אוונדר הוא בן הסנדקות של אמא של אפרודיטה. כאשר אוונדר שבר את ליבה של אפרודיטה, הוא לא רק פגע באפרודיטה והשאיר אותה כאובה, אלא גם חיבל בקשרים המשפחתיים והרגשיים בין המשפחות והדמויות (לאפרודיטה שישה אחים, אביה ואימא שלה).

זו העונה של הת’ור, אחותה של אפרודיטה. אפרודיטה נאלצת לחזור לחברה ולמצוא גבר אחר להינשא לו. בהתאם לכללי החברה, אם לא תינשא העונה היא תטיל צל על אחיותיה ועל הסיכויים שלהן למצוא בעל ראוי.

אבל אפרודיטה ואוונדר מתקשים להתרחק ולהסתיר את המשיכה בינהם ושעון החול של העונה החל לתקתק לאחור.

כמה התאכזבתי לגלות שהסופרת איבדה את מגע הקסם שלה.

באופן כללי, נראה לי שיסכימו איתי כשאני אומרת שהספרים מהז’אנר לא נועדות להרחבת האופקים השכליים. כלומר, כשאני קוראת ספר מהז’אנר, במקרה הטוב הוא מפליק על הלבידו המתדרדר שלי ומעורר אותו לתחייה. הספרים האלה בוודאי לא תרופת פלא לקוגניציה המתדרדרת בגילי.

לכן לא ברור לי על מה בדיוק הסופרת חשבה כשהיא כתבה את הספר הזה ומה בדיוק היא דמיינה בעיניי רוחה;

נתחיל מהשמות ההזויים של הדמויות. כל הדמויות בספר זכו לשמות מתחכמים (התחכמות מיותרת ומטופשת שלא מאפשרת להתחבר אליהן). אבל ביחס לזוג המרכזי, אני מתקשה לדמיין סמאט שקשור לאיזה אוונדר. במילים אחרות הסצנות בחדר המיטות (שאלה הסצנות שלשמן התכנסנו ובגללן רכשתי את הספר) לא הופכות לסרט מזיע, מתנשף ומלוכלך כפי שציפיתי שיהיה. תדמיינו את אכזבתי, כשהיא מגיעה לשיא, שלה השם שלו מתגלגל לה על הלשון…

נמשיך לרוח הפוליטקלי קורקטנס שמכניסה בני גזעים שונים לסרטים וסדרות טלביזיוניות, כאקט של גיוון זהויות ומתן הזדמנויות תעסוקתיות גם ללא הקשר תקופתי (לדוגמא הסידרות של שונדה ריימס משלבות כהיי עור בסדרות שעוסקות בתקופת הריג’נסי ובאצולה כניסיון לייצר נרטיב חלופי לנרטיב ההיסטורי).

גם בסרטים וסדרות הגיוון הזה אינו עובד. נכון, לא התביישתי לשטוף את עיניי בגופו המפוסל להפליא של הממתק רגי ז’אן פייג’ ששיחק את הדוכס בעונה הראשונה של ברידג’רטון, אבל מה בינו ובין האצולה האנגלית החיווריינית והלבנבנה? אפס קשר (ובואו נודה טוב שזה כך כי הגיבורים בעונות שהגיעו אחרי ממש לא גרמו לי אפילו לפקוח עין) למעשה הקשר ההיסטורי ניתק והסידרה ברידג’רטון הפכה לעוד סידרה מצליחה – אבל לא סידרה תקופתית מצליחה, כפי שהספרים היו.

יתרה מכך, בסרטים וסדרות, הצופה “רואה” ולכן בשלב מסוים הגיוון הגזעי מאבד את המשמעות והחשיבות שלו. בספר, הסופרת ניסתה לעשות מה ששונדה ריימס עשתה בסדרה ברידג’רטון. היא רק שכחה שהקורא לא רואה את הסצנה ולכן היא כל הזמן צריכה להזכיר לו שמדובר בדמויות צבעוניות שצבע העור שלהן כהה.

לא מבינה את החשיבות שהסופרת מוצאת בשילוב אפרו – אנגלים לתקופת האצולה והריג’נסי באנגליה. לא מבינה את ההתעקשות שלה כי אין לצבע העור של הדמויות אין שום השפעה או תרומה לעלילה. ואם אין לו השפעה – שחור זה רק צבע.

שני אלה הפכו את הספר מלכתחילה לפחות מוצלח. צל החקיינות ריחף כרוח אלוהים על פני המים. מילא זו היתה חקיינות טובה, יצירתית, אבל לא- אל תתלהבו – זו לא חקיינות מוצלחת במיוחד.

ועל כל אלה נוסיף את גרירת הרגלים המיותרת והסתמית במרדף והחיפושים אחרי אחיו של אוונדר, והסיפור המשפחתי שלו ותקבלו ספר משמים ומיותר שההתלהבות ממנו לא ברורה .

---

When I saw that Adele Publishing had translated a new book by J. J. McAvoy, my heart leaped for joy. I loved “Black Bow” and enjoyed “What Happens Between Eli and Gwen.” Adding to my excitement was the stunning cover and the fact that it’s set in the Regency period, providing readers with many moments of happiness and pleasure.

Aphrodite du Belle, the eldest daughter of a British aristocratic family, was forced to leave society and become a recluse after her fiancé, Evander, the duke, married another woman. Heartbroken, she retreats to the family’s remote mansion. Four years later, she returns to society, only to encounter Evander, now widowed and more determined than ever to marry her. Little did she expect this twist in her story.

Aphrodite and Evander were childhood friends, and their love blossomed during her visits to his family mansion. Evander is the godson of Aphrodite’s mother. When Evander broke Aphrodite’s heart, he hurt her and sabotaged the emotional ties between their families, affecting Aphrodite’s six siblings and her parents.

This season marks Hathor, Aphrodite’s sister. Under societal pressure, Aphrodite must find another man to marry. If she fails to marry this season, she will cast a shadow over her sisters and their chances of finding suitable husbands.

Despite their efforts, Aphrodite and Evander struggle to resist their attraction as time dwindles.

I was disappointed to find that the author had lost her magic touch.

Most readers would agree that books in this genre are not intended to expand our intellectual horizons. My goal in reading such a book is to rekindle my fading interest in romance. These stories definitely won’t remedy my declining cognitive abilities as I age.

So, I am puzzled about what the author was trying to convey in this book.

Let’s start with the characters’ unusual names. Each character has overly clever names that make it hard to connect emotionally. For the main couple, I find it difficult to associate the name “Evander” with smut. As a result, the intimate scenes—presumably the reason I bought the book—fail to deliver the heat and passion I expected. Imagine my disappointment when the climactic moment is accompanied by his name being spoken aloud…

The author appears to embrace trends of political correctness by including characters from diverse backgrounds, similar to Shonda Rhimes’ approach in her series. These series aim to diversify identities, even if they do not always align with the historical context. A notable example is the Regency-era series “Bridgerton,” where white characters are incorporated to create an alternate historical narrative.

While I appreciated the aesthetic appeal of actors like Regé-Jean Page, who portrayed the duke in the first season of Bridgerton, I felt disconnected from the portrayal of the white English aristocracy. The series’ historical authenticity was compromised, making it more of a standard success than a faithful representation of the period as depicted in the books.

Visual storytelling in movies and series enables viewers to recognize racial diversity, while in literature readily, authors must consistently remind readers of a character’s ethnicity. Although the author tries to emulate Rhimes by including diverse characters, she overlooks that readers rely more on the narrative than visual cues.

I fail to see the significance of merging Afro-English characters with the aristocracy in Regency-era England. I’m at a loss as to why the author insists that skin color has no impact on the plot. If it holds no significance, then race is merely a color.

The book’s elements detracted from its overall success right from the start. Although it creatively imitates various themes, it ultimately fails to engage the reader. The unnecessary emphasis on Evander’s brother and his family’s story also contributes to a lackluster and unclear narrative.

In summary, I found the book to be both unnecessary and uninspired.