"אני כותבת על לוסיל בעיני ילדה שגדלה מהר מדי, אני כותבת על החידה שהיא היתה בשבילי מאז ומתמיד, נוכחת ורחוקה כל כך בעת ובעונה אחת, היא, שמאז שמלאו לי עשר שנים, לא חיבקה אותי שוב לעולם."
"אל מול הלילה" הוא סיפורה האמיתי של לוסיל, אימה של הסופרת דלפין דה ויגאן. אישה יפיפיה ומופנמת שסבלה לאורך שנים ארוכות מדיכאון עמוק ומדו קוטביות. הוא מתחיל באופן איטי לאחר שהבת מוצאת את גופת האם שהתאבדה, אבל צובר תאוצה ולקראת אמצעיתו לא ניתן להניח אותו מהיד.
בחלק הראשון, נמסר סיפור ילדותה מוכת הטרגדיות של לוסיל. כבת למשפחה מרובת ילדים המנוהלת ע"י אב כריזמתי ואם שעסוקה בטיפול בתינוקות, החלק הזה הוא שער לאירועים שילוו את לוסיל ובנותיה בעתיד. אח אחד נפל ונהרג, השני ספק התאבד/ ספק נחנק למוות ומאוחר יותר השלישי גם הוא התאבד. כל אלה השפיעו עמוקות על היפיפיה המופנמת והשקטה, שעסקה לאורך ילדותה בדוגמנות כדי לסייע בהכנסות המשפחה.
ישנם קטעים בחלק הזה שמתארים שימחה אמיתית, אושר ונדיבות גדולים למרות העוני שבו חיו ולמרות האב שהיה מאוד דומיננטי וכריזמטי. בחלקים מסויימים נראה שחייה של לוסיל הם אידיליה: ארוחות מרובות משתתפים מהמשפחה, ססגוניות, בישולים, חום ואהבה. אבל , בחלקים מסויימים ההורים מצטיירים כהורים מזניחים שאינם עסוקים בילדים אלא רק בעצמם במאווים והרצונות שלנם, הם אפילו נוסעים לחופשה באנגליה ללא הילדים מיד לאחר מות הילד הראשון בתאונה, יחד עם זאת, הילדים אוהבים את ההורים אהבת נפש עמוקה.
"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל, שקשר לילדיו כתרים, עודד אותם, הילל אותם, החניף להם ובו זמנית רמס אותם? האם יש לי זכות לומר שהדרישות שהציג לבניו השתוו אך ורק לאי־הסובלנות שלו, ושניהל עם כמה מבנותיו יחסים שהיו לכל הפחות עמומים?"
בחלק השני של הספר מתוארת התפרקותה הנפשית של לוסיל והחיים הטראומטיים של הסופרת ואחותה. לאחר מספר שנים של נשואים, האם מחליטה להיפרד מאביהן של דלפין ואחותה, הרקע אינו מוסבר וקיים רק חשד מרחף באוויר של אלימות. היא נותרת האפוטרופוס של הבנות שחיות איתה.
תיאור ההתפרקות הנפשית של לוסיל, מזעזע. הוא מוסבר באירוע לא ברור שאירע ללוסיל בגיל 16
במקביל לתיאור ההתפרקות מתוארות חוויות ילדותה של הסופרת, חוויות קשות ומצלקות. העזובה של הבנות, אירועים פסיכוטיים, אישפוזים הפסיכיאטרים של האם עד שהאב חוזר לתמונה ולוקח אותן תחת חסותו. האירועים המטורפים, פסיכוטיים עד כדי כך שהאם כמעט ניקרה לבת הקטנה את עיניה בסיכות ורק במזל הילדה ניצלה. מתוארת מחלת האנורקסיה שממנה סבלה הסופרת כתוצאה מהחיים בסביבה פסיכוטית ומסוכנת כזו.
"בגיל שלוש־עשרה לוסיל עישנה את הסיגריות הראשונות שלה לבד בחדרה, רגליה רעדו וראשה הסתחרר. כשאני קוראת את כתביה היום, נדמה לי שלא היה דבר האהוב על לוסיל יותר מאשר לשתות, לעשן ולהרוס את עצמה."
החלק השלישי של הספר הוא תיאור החזרה לחיים של לוסיל וההתאבדות.
זוהי תקופת הרנסנס של לוסיל. היא פחות חשובה מבחינה סיפורית והתרומה שלה להבנת הדמות וההתאבדות של לוסיל אפסית. אבל היא מאפשרת לסופרת לסגור מעגל עם אימה ועם החיים שחייה. היא גם מאפשרת לסופרת להשלים את התמונה של חייה שלה.
ספר מרגש, נוגע ללב ולמרות שהחלק השלישי יכל להיות מצומצם יותר הוא אחד הספרים החזקים שקראתי.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
