כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, בשנת 2015, הרגשתי שהוא “כישלון מוחלט בעינייני הלב והרגש”.

חזרתי אל הספר, כי הרגשתי פיספוס. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של דרור בורשטיין.

זהו סיפורו של אורי, שיום שישי אחד מגיע לאביו לקבל הסברים על אירוע התאבדותה של אחותו דורית. אפיזודה שהוסתרה ממנו בעת שהיה מאושפז לאחר השתלת כלייה.

האב, ארכיאולוג במקצועו, ספון בתוך צערו, הילד אורי ספון בתוך החקירה שהוא מנהל ובחיפוש אחר תשובות לשאלות. העולמות של שניהם לא נפגשים. 

רק השכן שמביט על המשפחה מבחוץ יכול לספר את הסיפור המשפחתי כולו.

בקריאה שניה, בולטת העריריות והבדידות של בני המשפחה: אורי שרצה לעסוק בספרות מקראית ונקלע ללימודי עריכת דין. האב שעסוק כל כולו בחפירות ארכיאולוגיות עד שהוא שוכח את ילדיו ואת חובותיו. והאחות האמנית והמשוררת שנותרת בודדה בתביעותיה לתשומת לב ועזרה.

והסוף המזעזע של כל הסיפור המשפחתי “הקטן” הזה. סוף, שמתפוצץ בכזו עוצמה בפרק האחרון של הספר, שהקורא נותר ללא נשימה .

אז נכון זה לא ספר מושלם, והיה עדיף שיקריא אותו קריין מקצועי, אבל הוא טוב. לא זכרתי כמה טוב הוא עד שלא קראתי אותו שוב.