Northanger Abbey/ Jane Austen

מנזר נורת'אנגר לדעתי מורכב משני סיפורים שרק בשני הפרקים האחרונים של הספר מתאחדים:

החלק הראשון עוסק בנסיעתה של קתרין מורלנד בת למשפחה מרובת ילדים מהמעמד התחתון, לעיר באת' יחד עם משפחת אלן. שם היא פוגשת את משפחת ת'ורפ ואת הנרי טילני.

היא נקשרת במיוחד לאליזבת ת'ורפ בה היא רואה כחברה בזמן שאחיה, ג'ון מחזר אחריה באגרסיביות ובחוסר גבולות. קתרין מעמידה את ג'ון על מקומו אבל נותרת חברה של אליזבת שגם מתארסת לאחיה ג'יימס.

כבר מלכתחילה דמותה של אליזבת מפוקפקת ונהנתנית ולמרות שהיא מפעילה על קתרין מניפולציות שונות כדי שקתרין תכנע לרצונה, קתרין מהר מאוד מבינה שאמות המוסר וההתנהגות של אליזבת בעיתיות. היא נותנת לה להנות מהספק עד שבהמשך דמותה של אליזבת תחשף כרודפת בצע וצבועה והקשרים בינהן ינותקו.

בניגוד למשפחת ת'ורפ, יחסיה עם משפחת טילני צוברים תאוצה. קתרין מתאהבת בהנרי טילני והיא יוצרת מערכת יחסים קרובה עם אחותו אלנור. אלנור מזמינה את קתרין למנזר נורת'אנגר וקתרין נענית. עם הענות שלה מתחיל החלק השני של הסיפור.

קתרין נוסעת עם משפחת טילני למנזר. אחוזה רחבת ידיים ומטופחת. קתרין מודעת לכך שהאם נפטרה ממחלה, אבל התנהגותו הבוטה והנוקשה של האב והדמיון הפורה שלה מובילים אותה לחשוד בו ביחס למות האם. כשהיא משתפת את הנרי טילני בחשדותיה, הוא מעמיד אותה על מקומה וקתרין מתפכחת מההזיות הספרותיות שלה.

עם חלוף השבועות קתרין אינה מקבלת מכתבים מאליזבת אליה היא מתגעגעת ואז נודע לה כי אחיה ביטל את האירוסים לאליזבת. במקביל אבי משפחת טילני נוסע ללונדון וכשהוא חוזר למנזר הוא משלח את קתרין חזרה לביתה, לבד וללא ליווי הולם וללא הסברים.

ליבה של קתרין נשבר בקירבה. היא לא הספיקה להיפרד מהנרי והניתוק ממנזר נורת'אנגר תמוהה ובלתי מוסבר מקנן בתוכה וגורם לה לחוסר שלווה.

בחלק האחרון של הספר נקשרים החלק הראשון והשני כשהנרי טילני מגיע ומסביר לקתרין כי גון תורפ הרהיב ושיבח אותה. בגלל שגון תורפ רצה להוסיף לעצמו יוקרה הוא הגזים בנכסיה של קתרין ויצר אצל אביו תחושה שהיא ממשפחה עשירה. כשאביו גילה שקתרין איננה עשירה כפי שחשב, הוא מיהר להתפטר ממנה כמו נעלים משומשות. אבל הנרי אוהב אותה והוא מוכן להתחתן עימה גם על חשבון הירושה שלו. להנרי יש מקצוע חופשי והוא מסוגל לכלכל את משפחתו.

הדמות של קתרין היא אחת הדמויות הנאיביות ביותר שיצא לי לקרוא עד שזה ממש גובל בטימטום. עם התפתחות הסיפור הדמות שלה הולכת ומשתכללת ומתפתחת אבל בבסיסה היא דמות שמאמינה באהבה, ביושר והצדק של בני האדם והיא נוטה להתפעם מעלילות הרומאנים הגותיים שמציתים את הדמיון. כל אלה נסדקים רק לקראת סוף הרומאן קודם עי הנרי טילני שמסביר לה את עובדות החיים בניגוד לדמיונות המופרכים שלה, אחר כך במכתב של אחיה בו הוא מבשר לה על שיברון ליבו והשיא בגירוש מנורת'אנגר.

בספר יש פחות עיסוק באהבה ובמשיכה של קתרין להנרי טילני והסימנים להיקסמות הזו מיצדה מפוזרים מידי פעם.

דמויותיהם של האחים ת'ורפ מאוסות ובלתי נסבלות. והדמות של הנרי טילני די מסוייגת ושמרנית.

יחד עם זאת, למרות הנאיביות שלה הדמות של קתרין ציבעונית וביחס לדמותה של פאני פרייס ממנספילד פארק היא יותר מעניינת וחיונית.

Northanger Abbey/ Jane Austen

In my view, Northanger Abbey is made up of two stories that only fully come together in the final chapters.

The first part follows Catherine Morland, the daughter of a large and respectable but not wealthy family, as she travels to Bath with Mr. and Mrs. Allen. There she meets the Thorpe family and Henry Tilney.

She becomes particularly attached to Isabella Thorpe, whom she considers a friend, while Isabella’s brother John pursues Catherine aggressively and with very little respect for boundaries. Catherine eventually puts John in his place but remains close to Isabella, who becomes engaged to Catherine’s brother James.

From the beginning, Isabella is a questionable and self-indulgent character. She repeatedly manipulates Catherine in order to get her own way, but Catherine gradually begins to understand that Isabella’s standards of behavior and morality are not especially admirable. She continues to give her the benefit of the doubt until Isabella is finally exposed as greedy and hypocritical, and the friendship between them ends.

In contrast to the Thorpes, Catherine’s relationship with the Tilneys grows stronger. She falls in love with Henry Tilney and becomes close to his sister Eleanor. Eleanor invites Catherine to Northanger Abbey, and Catherine accepts.

This is where the second part of the novel begins.

Catherine travels with the Tilney family to Northanger Abbey, a large and well-kept estate. She knows that Mrs. Tilney died of illness, but General Tilney’s harsh personality, combined with Catherine’s very active imagination and her obsession with Gothic novels, leads her to suspect that something darker may have happened.

When she finally shares her suspicions with Henry, he firmly brings her back to reality.

Catherine is forced to confront the fact that she has let fictional conventions shape how she reads real people.

As the weeks pass, Catherine receives no letters from Isabella, whom she still misses. She then learns that James has broken off his engagement to Isabella.

At the same time, General Tilney travels to London. When he returns, he abruptly sends Catherine home alone, without proper escort or explanation.

Catherine is devastated.

She has not had the chance to say goodbye to Henry, and her sudden expulsion from Northanger Abbey leaves her confused and deeply unsettled.

In the final part of the novel, the two halves come together when Henry Tilney arrives and explains what happened.

John Thorpe had exaggerated Catherine’s family wealth because he wanted to make himself seem more important. General Tilney therefore believed Catherine came from a wealthy family and encouraged the relationship. Once he discovered that Catherine was not nearly as rich as he had been led to believe, he discarded her almost immediately.

Henry, however, loves her and is prepared to marry her even at the risk of losing his father’s approval.

Catherine is one of the most naïve characters I have ever read.

At times, that naïveté comes dangerously close to foolishness.

But as the story develops, she does grow. At heart, she believes in love, honesty, and the fundamental decency of other people, while her enthusiasm for Gothic novels constantly inflames her imagination.

Those assumptions begin to crack only toward the end of the novel: first when Henry forces her to confront the absurdity of her suspicions, then through James’s heartbreak, and finally through her own expulsion from Northanger Abbey.

There is less emphasis on romance here than in some of Austen’s other novels, and Catherine’s attraction to Henry is scattered throughout the story rather than becoming its central force.

The Thorpe siblings are thoroughly unpleasant.

Henry Tilney, meanwhile, struck me as rather restrained and conservative.

And yet, despite Catherine’s extraordinary naïveté, she is a colorful and lively heroine.

Compared with Fanny Price in Mansfield Park, I found Catherine much more interesting and much more alive.