📜 פרוזה היסטורית
סיפורים קטנים מהעבר הרחוק, זיכרונות שנכתבו באהבה, ויצירות שמצליחות להחיות תקופות שאינן עוד. כאן תמצאו פרוזה חיה, נושמת, ומלאת תשוקה להיסטוריה.
📜 סיפורים שנולדו בין מציאות לדמיון:
צבע החלב / נל ליישון
סיפורה של מרי, נערה בת 14, בת למשפחת איכרים ענייה, שנשלחת לעבוד בבית הכומר בתמורה לסיוע כלכלי למשפחתה. השנה 1830. היא לא משתלבת בבית ואף מנסה לברוח אך …
The Corrections / Jonathan Franzen
התיקונים הוא סיפורה של משפחה אמריקאית מהמעמד הבינוני וסיפור חג כריסטמס אחד קולוסלי שהשתבש בצורה בלתי הפיכה. הספר נע על ציר הזמן בתנועות מההווה לעבר. כל פרק מוקדש לדמות …
הנשף/אנה הופ
"הנשף" הוא סיפורה של חברה בתחילת המאה ה 20 שמוקיעה מתוכה את העניים ואת רפי השכל וכולאת אותם במוסדות שבהם …
חדר הזכוכית/ סיימון מאואר
ויקטור וליזל לנדאואר מתחתנים בשנת 1929. הוא יהודי, היא גרמניה, שניהם מבוססים כלכלית (עשירים זה המינוח המתאים יותר במקרה הזה) והם פוגשים את האדריכל ריינר פון אבט שבונה …
📜 עוד סיפורים שנושאים עימם ריח של זמנים אחרים:
כמעט אולימפוס/ שושי בריינר
רומן על יופי, כסף, ניצול, טראומה היסטורית והמחיר הקיומי של הניסיון להיות מעל הגבול האנושי.
The Years/ Annie Ernaux
The Years של אנני ארנו הוא ניסוי חד־פעמי בלכידת הזמן עצמו, כתיבה שמבקשת לחשוף כיצד החיים מצטברים, נשחקים, ונעלמים בלי דרמה ובלי נחמה.
גיא אוני/ שולמית לפיד
זיכרון יכול להיות עוצמתי יותר מהספר עצמו. גיא אוני חוזר אלי אחרי עשרים שנה, רק כדי לגלות שהקסם השתנה. רומן חשוב, מרגש וחזק, אבל הקריאה השנייה חשפה אמת כואבת: לפעמים הזיכרון חד יותר מהמפגש המחודש.
🏇 סיפורי קנטרברי: הדמויות יוצאות לדרך, חברה שלמה על דרך אחת
כשהגשם נרגע, האנשים מופיעים.
לא מלאכים, לא קדושים, אלא חברה שלמה: אצולה מתקלפת, דת מצוחצחת מדי, והמון שמדבר סוף סוף בקול ברור.
בפרק הזה צ'וסר לא מחנך. הוא מציג.
ואנחנו נלמד דרך הקולות, לא דרך הדרשות.
Broken Country / Clare Leslie Hall
Broken Country הוא רומן נוקב ומורכב על אהבה, אשמה ובגרות רגשית. הספר מתרחש באנגליה של שנות החמישים והשישים ובוחן את המחיר של פנטזיות רומנטיות, את הפחד מלהתבגר, ואת הכשל של נשים וגברים להבחין בין געגוע לבין אמת.
רסיסי לילה/ אילה דקל
ספר שנולד מתוך רצון להחזיר קול לאישה שנמחקה מההיסטוריה, ומזכיר לנו שגיבורות לא נולדות רק במיתוסים, אלא גם ביומנים דהויים ובשורות שקטות. רסיסי לילה מצית את הדמיון, מרגש, אבל גם משאיר טעם של "זה היה יכול להיות הרבה יותר".