Deluge / Charmaine Wilkerson

שנה אחרי מות אמה, דינה, אישה שמתקרבת ליום הולדתה הארבעים, עולה לעליית הגג של בית ילדותה כדי למיין את החפצים שהשאירה. היא מחפשת מזכרות, ומוצאת תצלומים של הוריה מהשנים שלפני השיטפון. כל חייה סיפרו לה ששום דבר לא שרד את השיטפון שהחריב את העיירה שבה נולדה. התמונות האלה שרדו, והיא לא מופיעה באף אחת מהן.

אביה החורג, סטפי, האדם היחיד שנשאר לה, מתיישב בכורסה ומתחיל לספר. ההורים שגידלו אותה לא היו ההורים שלה. מה שהוא מספר אחר כך, ומה שדינה מגלה בעצמה, משנה את כל מה שחשבה על ילדותה ועל האנשים שאהבה.

הסיפור אפל באמת. הבגידה באה מהמקום שבו הרגישה בטוחה יותר מכל. מי שגידלו אותה הסתירו ממנה את האמת כל חייה. האם כבר מתה, ואין את מי לשאול. נשאר רק סטפי, האיש שהיא מכירה ואוהבת מגיל קטן, וגם הוא ידע ושתק.

מה שעובד בסיפור הוא הקצב. העימות עם סטפי בנוי משאלות קצרות ותשובות מתחמקות, וכל תשובה שומטת עוד חלק מהקרקע מתחת לרגליה של דינה. שתי תשובות קצרות, 'Sort of?' ו־'Not exactly', ומאחוריהן עשרות שנים של שקרים.

וילקרסון כותבת בגוף שני, ובחלק האחרון עוברת לזמן עתיד, כאילו דינה כבר לא חיה את חייה אלא צופה בהם מהצד. סיגנון הכתיבה יוצר אצל הקורא תחושת ניכור. וילקרסון לא מאפשרת לדינה את הנחמה שהיא צודקת. דינה עושה מעשה שאי אפשר להחזיר לאחור, ואחר כך נלחמת בתוצאות של מה שעשתה בעצמה. היא כועסת על סטפי ודואגת לו, מסרבת לדבר איתו ושומרת על הבית שלו.

זה קורע לב. ולפעמים זה מה שיש. אלה ההורים שלנו, ולפעמים הם ההורים היחידים שאנחנו מכירים. אנחנו אוהבים אותם ושונאים אותם בו זמנית, נוטרים להם, ובכל זאת מוכנים לעשות בשבילם הכול. אי אפשר למחוק חיים שלמים של אהבה ודאגה ברגע אחד, גם כשמסתבר שהחיים הללו נבנו על שקר.

דינה זוכרת אריה צעצוע ורוד-סגול שגררה איתה כילדה, וכל השנים אמרו לה שלא היה שום אריה. כשהצעצוע סוף סוף מופיע, מתברר שזה בכלל לא אריה אלא אקסולוטל, סלמנדרה שמסוגלת לגדל מחדש איברים אחרי פציעה. אי אפשר לבחור סמל מדויק יותר. ההורים שגידלו אותה לקחו ילדה שלאף אחד לא היה אכפת ממנה, טיפלו בה ואפשרו לה לצמוח מחדש. זו אהבה אמיתית. אבל כדי שתצמח מחדש, הם החביאו את מה שהיה קודם, ואפילו את הבובה.

אפשר לגדל מחדש את מה שנפגע. אי אפשר להעמיד פנים שהפציעה מעולם לא הייתה.

וילקרסון לא נותנת תשובה קלה לשאלה מה עשו לה ההורים שגידלו אותה. דינה צריכה לחיות עם כל התשובות, ואנחנו איתה.

Deluge אפל יותר מהסיפורים האחרים באוסף Good Intentions. אהבתי מאוד.

Good Intentions Collection, #3

Deluge / Charmaine Wilkerson

A year after her mother's death, Dina, a woman approaching her fortieth birthday, goes up to the attic of her childhood home to sort through the things her mother left behind. She is looking for keepsakes and finds photographs of her parents from the years before the flood. All her life, she was told that nothing survived the flood that destroyed the town where she was born. These photographs survived, and she is not in any of them.

Her stepfather, Steppie, the only person she has left, sits down in an armchair and begins to talk. The parents who raised her were not her parents. What he tells her next, and what Dina later discovers for herself, changes everything she believed about her childhood and the people she loved.

The story is genuinely dark. The betrayal comes from the place where she felt safest. The people who raised her hid the truth from her for her entire life. Her mother is already dead, so there is no one left to question. Only Steppie remains, the man she has known and loved since childhood, and he knew the truth too and stayed silent.

What works especially well is the pacing. Dina's confrontation with Steppie is built from short questions and evasive answers, and each answer removes another piece of ground beneath her feet. Two tiny responses, "Sort of?" and "Not exactly", carry decades of lies behind them.

Wilkerson writes in the second person, and in the final section shifts into the future tense, as though Dina is no longer living her own life but watching it from the outside. The style creates a sense of alienation. Wilkerson does not give Dina the comfort of simply being right. Dina does something that cannot be undone, and then has to live with the consequences of her own actions. She is angry with Steppie and worries about him, refuses to speak to him and still takes care of his house.

It is heartbreaking. And sometimes this is simply what family is. These are our parents, and sometimes they are the only parents we have ever known. We can love them and hate them at the same time, resent them, and still be willing to do almost anything for them. A lifetime of love and care cannot be erased in a single moment, even when you discover that those years were built on a lie.

Dina remembers a pink-and-purple toy lion she dragged around as a child, although everyone spent years telling her there had never been any lion. When the toy finally appears, it turns out not to be a lion at all but an axolotl, a salamander capable of regenerating damaged limbs. It would be difficult to choose a more precise symbol. The parents who raised Dina took a child nobody seemed to care about, cared for her and allowed her to grow again. That love was real. But in order to let her grow again, they hid what came before, even the toy.

What has been damaged can grow again. That does not mean we can pretend the injury never happened.

Wilkerson does not offer an easy answer to the question of what the parents who raised Dina actually did to her. Dina has to live with all the answers at once, and so do we.

"Deluge" is darker than the other stories I have read in the "Good Intentions" collection. I liked it very much.