📚 הוצאת שתיים
שתי כותבות, לב אחד – הוצאת בוטיק שמחויבת לפרוזה עברית מדויקת, נועזת ומחוללת.
🏆 ספרים מומלצים של שתיים
נערי האוצר/ יוסי עוזרד
תשעה סיפורים קצרים על המתח בין עולמות בישראל: קיבוץ ודת, שואה וכדורגל, מבוכה תרבותית וחריקות יום־יומיות. כתיבה אירונית וחדה על ניגודים ישראליים.
אם נהיה/ עטר מאור
ממואר קצר על 7 באוקטובר שמדויק כשהוא נשאר בתוך הזמן האמיתי והחשד בשפה, ונחלש כשהוא מנסה לסיים בגלויה של תקווה.
עד יום הימים/ שרית סרדס־טרוטינו
יש סיפורים שלא מבקשים למחוק את הכאב, רק להחזיר לו שם.
"עד יום הימים" הוא ספר כזה: עדות של ילדה שנבלעה בתוך שתיקה, וחזרה שנים אחר כך כדי להגיד משפט אחד פשוט.
עוד הייתי שם.
ועכשיו אני מדברת.
היפומאניה/ מגי אוצרי
ספר שאי אפשר "לקרוא בנחת": הוא מושך, שורט, מציף, ומסרב להיות מנומס.
מגי אוצרי לוקחת אותנו למסע בתוך מוח רותח־אמיתי, בלי פילטר ובלי רחמים. לא לקרוא אם אתם רוצים קריאה "נעימה". לקרוא אם אתם רוצים אמת.
📖 כל הספרים של שתיים שנסקרו בבלוג
תיק אודסקי/ נילי אסיא
חקירה. גופה במזוודה. בלשית שמבטיחה אש ונותנת עשן דליל.
מסע שמתחיל עם פוטנציאל לבעירה ונגמר בתחושת “נו, באמת?”.
ספר שמזכיר לנו: לא כל תיק בלשי פותרים, לפעמים פשוט סוגרים וממשיכים הלאה.
הילד בחלון/ אורן גזית
האם שאיבדה תינוק וחיה בצל ספק נצחי עד שנער אחד בחלון מפורר את מה שנשאר מהמציאות. רומן פסיכולוגי ישראלי קיצוני, חושפני ומצמית נשימה.
כאילו אין אהבה בעולם/ אלה מאיר שמואלי
על כנות, געגוע, ואמא שמנסה להחזיק את עצמה כשהעולם נשמט מתחת לרגליים. רק שהספר לא מעז ללכת עד הסוף עם הרגש. ניסיון אמיץ, ביצוע רך מדי.
התפללתי לדרקונים דרך עץ/ אדוה ברנד
משפחה נורמטיבית. ילד אחד שמתחיל להישבר.
ומדינה שלמה שנעלמת כשצריך אותה.
ספר שנכנס מתחת לעור, ובעיקר מזכיר לנו שמערכת בריאה זה לא מותרות. זה חמצן.
כתב כמויות/ ורד גלאון
אדריכלית שלא מאמינה בזוגיות פוגשת גבר שמערער את כל מה שהיא בנתה, כולל את החומות שלה. כתיבה מצוינת, דמות בלתי נשכחת, וסיום שהלך לאיבוד במסדרון הרגשי. ספר טוב, אבל וואו, איזה פספוס בדקה התשעים.
הביתה הלוך חזור/ אילה דקל
מסע בין מצרים של פעם לישראל של היום, בין סודות משפחתיים לזהות שנבנית מתשובה ושבר.
רומן יפהפה עם לב ועם נפש, שגם מצליח וגם מפספס.
היסטוריה בוערת, סיפור מסגרת פחות.
עד שהגשם יחזור/ סלעית שחף פולג
יש ספרים שפשוט לא מצליחים לנשום. "עד שהגשם יחזור" רצה לעוף גבוה, אבל נתקע בשיח. שפה יפהפייה, עומס עלילתי מוגזם, ופער בין אמביציה לביצוע. סקירה בלי כפפות.