כפי שציינתי, קראתי את הספר כשיצאה המהדורה שלו בעברית בשנת 2013. היתה תקופה שלא תיעדתי את החוויות שלי מהקריאה, לא היתה לי סבלנות. אבל עכשיו כשסיימתי את הקריאה באנגלית אני מבינה מדוע לא תיעדתי ספציפית בספר הזה.
העיתונאית קתרין בו עשתה עבודה מעולה באופן שבו היא שיקפה את תנאי החיים של תושבי הפרוור אנוואדי ואת האבסורד הציני שבו הם חיים. אנאוודי הוא פרוור עוני במשכנות בתי המלון ושדה התעופה של מומבי. תושבי הפרוור כלואים בעוני מחפיר כשמעליהם ומסביבם מתרחשות עיסקאות במליוני דולרים.
אם תגגלו Annawadi תוכלו למצוא עשרות צילומים של פרוור הפחונים שתושביו הם גיבוי הספר. העליבות, ההתפוררות ניבטות מכל פינה.
זהו סיפורם של אנשים אנוואדי, שלמרות תנאי החיים שלהם, רובם מוצאים דרכים אקטיביות שונות ומגוונות להמשיך ולהתקיים בעוני המחפיר שבו הם חיים. הם לא מתקוממים, לא כנגד הממשלה שהם נסתרים מעינייה, לא כנגד גופים שלטוניים שונים ורשויות החוק שמקפחות אותם וסוחטות אותם, הם מנסים כמיטב יכולתם לחיות את חייהם בצל העושר האגדי שמעליהם כאשר הנס הכלכלי ההודי מתרחש לנגד עינייהם והם לא נהנים ממנו.
כשגיגלתי וקראתי קצת על אנוואדי ועל מומבי, גיליתי לתדהמתי ש- 55% מאוכלוסיית מומבי חייה בפרוורי סלאם מה שאומר מעל למחצית מהאוכלוסייה של מומבי חייה בתת תנאי ובעוני מחפיר (וכדי שנבין במה מדובר – מעל ל- 10 מליון איש חיים בסלאם השונים במומבי).
נקודה אחרת שהבנתי היא, שחלק מהסלאם רשומים אצל השילטונות וחלק לא ובסלאם שאינם רשומים הממשלה לא משקיעה בתשתיות בכלל. את אלה הרשומים היא מתעדפת אבל ברור לכולנו מה זה לחיות כשאין חשמל, מים זורמים ואין ניקוז של השפכים.
הסיפור מתמקד בחייהם של מספר תושבים ומביא את חייהם הפרטיים לקורא: משפחת חוסיין שמתפרנסת יפה מאיסוף זבל ומיחזורו. וזו האירוניה שבכל הסיפור, כאשר המשפחה משגשגת מהעסק שלה, קמים עליה שלל גורמים קנאיים שפשוטו כמשמעו מחסלים את הסיכויים של בני המשפחה לצאת מהפחונים. החל מהשכנה שמעלילה עליהם וכלה במשטרה שרודפת אותם ודורשת מהם שוחד.
כל דמות משקפת גישה שונה לעוני: חלקן מנסות לשרוד בעולם שאליו נולדו, חלקן אינן משלימות עם גורלן וחלקן מנצלות את העוני ואת העניים כדי להשיג מוביליות חברתית ולהתקדם ולצאת מהפחונים. הסיפור של כולן מייאש ואינו תיאור יפה ומסודר של עניים שניצלים ע"י הלבנים העשירים. הוא מלמד כיצד השוחד נטמע בחברה כשיטה לקדם חלקים מהחברה בעוד אחרים נותרים חסרי כל ועניים יותר.
ניסיתי לגגל אנוואדי 2019 כדי לגלות האם הפרוור עדין קיים, שכן בסוף הספר דחפורים החלו אוכלים בשוליו כדי להכשיר את הקרקע לבנייה. לא נראה לי שהוא נעלם. כל התחושה שקיבלתי מהספר קוממה אותי וחשבתי שאולי אנחנו (כולל האמריקאים) גם אשמים במצב המחפיר הזה. אנחנו מעדיפים לנהל עיסקאות עם הודו מתוך עצימת עיניים לאוכלוסיה, לאי צדק ולשוחד שפושה במוסדות הממשלה והשילטון. שבמקום שנדאג לפחות מבחינה מוסרית לכפות בעיסקאות הענק שלנו שחלק מהכסף יתרם למען מטרות קהילתיות ולקידום המטרות האלה, במקום שנדאג לא לעשות עיסקאות עם מי שלא ממגר מתוכו את השוחד, אנחנו יושבים בבתי המלון שמשקיפים לפחונים האלה ומתמוגגים מהקידמה שמגיעה אולי ל- 20% מהאוכלוסיה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
