הספר הוא ביוגרפיה כפולה, של בובי גריפית ושל אימו, מרי גריפית.
בובי גריפית התאבד בגיל 20. הוא היה הומוסקסואל מוצהר והותיר אחריו 4 כרכי יומנים המתארים את הלך רוחו בשנים שקדמו להתאבדות.
אימו מרי, היתה הכח המניע בביתם, נוצרית אדוקה, שעם הגילוי על בנה, יצאה למסע צלב נחוש להחזירו למוטב ולרפא אותו מהיותו הומו. כמובן זאת בלי הצלחה. לזכותה יאמר שהיא הושפעה מפרשנות הדתית הנוצרית שראתה בהומוסקסואליות חטא וסטייה שדינם גיהנום והיא דאגה בכנות לנשמתו של בנה האהוב.
מהקריאה בספר המחבר כן מצליח להעביר היטב את האווירה החברתית הקשה של להיות הומו בשנות ה – 80 באמריקה הלבנה, הפרברית, הנוצרית והשמרנית עד להחליא. הבורות והדעות הקדומות שיצרו מחד חיים רוויי מתחים קשים, טינה עד כדי שינאה אישית עמוקה ומאידך כתגובת נגד, חיי הוללות עד כדי פריצות אצל מי שזהותו המינית אינה הטרוסקסואלית.
המחבר לא מצליח לדעתי להעביר את עומק היאוש והדיכדוך שהובילו להתאבדות של בובי גריפית. הוא גם לא מצליח להסביר את התאבדותו במועד בו בוצעה. דווקא כשנראה שבובי גריפית מצליח לעלות על מסלול התקדמות, חיי באזור בו מקבלים את הנטייה המינית שלו, כשבת דודו מהווה דגם מושלם לחיי זוגיות ואהבה לסבית.
התחושה שלי שהסופר תולה מידי ורב מידי בשאלת הזהות מינית של בובי כמניע להתאבדות. נראה לי שהיו שם רבדים שונים שהסופר היה עיוור אליהם בגלל שביקש להוכיח את המבוקש והוא פשוט לא מביא בחשבון את המשקל של תחושות הכישלון האישיות של בובי, היחס שלו למראה שלו, תחושות האפסות והאינות שלו מחוסר הצלחתו למצוא זוגיות, אהבה ולחשוב על עתיד מקצועי. התחושות שהוא מהווה אכזבה מתמדת לאימו ולמשפחתו מרחפות לאורך כל הסיפור ולא רק בהיבט של זהותו המינית.
נכון הוא שלחוסר יכולתה של משפחתו ובעיקר אימו, עם זהותו המינית ישנה השפעה מהותית על האופן שבו הוא תפס את עצמו אבל על כך נוספו רבדים של בעיות שכירסמו בשלמות ובשלווה הנפשית שלו ולקראת הסוף כבר לא מדובר בזהות מינית אלא בתחושה של בדידות מצמיתה כשהוא כותב ברשומת היומן האחרונה שלו:
"אני מתעד את הרגשות הכי עמוקים שלי ואם מישהו יקרא אותם, אהיה נתון לחסדיו. לפעמים אני פשוט מוכרח לכתוב אם אין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו."
זה מטריד בעיניי שבמהלך ספר שלם מנסה הסופר להסביר לקורא מדוע לדעתו בובי גריפית התאבד, אבל למעשה אף אחד לא יודע מה קרה לבובי גריפית בתוך נפשו בשבוע שלפני שהתאבד וגם לא ביום שהתאבד בו.
אף אחד לא היה שם לצידו ולא הושיט לו יד. וזה מה שעצוב בעיני בסיפור הזה. לא הקנאות הדתית של האם ושל הקהילה, לא הבורות והטימטום שלהם ביחס
להומוסקסואלים, לא השינאה והאטימות. אפילו לא החזרה בתשובה של האם ונסיונותיה לכפר על האובדן של בנה לא עצובים בעיניי.
המוות האכזרי והבודד של בובי גריפית שקפץ תחת גלגלי משאית, זה מה שעצוב בעיניי.
מהבחינה הזו בעיניי הספר הוא פיספוס ענקי. הוא בחזקת ניסיון לאפשר למרי גריפית קול, גאולה, וסליחה, דברים שהם חשובים, אבל לא הכי חשובים בעיניי.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
