שווייצריה זה כאן / אורית וולפיילר

שווייצריה זה כאן הוא קובץ סיפורים לא אחיד. יש בו סיפורים טובים, יש פחות, ושלושה בלתי נשכחים. שלושתם עוסקים באימהות, ובשלושתם האהבה האימהית עוברת דרך הגוף.

זהירות, ספוילרים

המלוטש שבהם הוא "הר מג'סטי קווין אליזבת השנייה". הסיפור מצייר את מסלול הכשרתה של מלכה עתידית, וחוט אחד עובר בה מההתחלה ועד הסוף: מגע.

הילדה לומדת שהקירבה אסורה עליה. המשמעת הזו חלה עליה מחוץ לארמון ובתוכו. האיסור הזה חודר גם אל הקשר עם אמה, המלכה. ואז יום אחד הילדה מנשקת את אמה, מגע שהוא לכאורה אסור. היא אפילו נוגעת בכף רגלה וכוססת לה את ציפורן הבוהן. זה מבחיל, ובדיוק בגלל זה זה נוגע ללב: כך נראה רעב לקרבה.

הכפפות הופכות לגבול בין הגוף לתפקיד. עם ידיים חשופות היא מדברת עם אנשים "לא כמו שמלכה אמורה לדבר", ומספרת לאישה המומה מהקהל על האבעבועות של צ'רלס. עם כפפות היא מלכה. כשהיא עצמה נעשית אם, היא נבהלת שאותה קרירות תעבור לילדיה. היא רוצה אותם קרובים ונוגעים. וכשהיא הופכת להר מג'סטי, זה בדיוק מה שקורה: היא רואה אותם בסופי שבוע, או בערבים כשהם כבר ישנים.

סוף הסיפור סוגר את המעגל באופן מדויק ומצמרר.

דווקא סיפור הנושא, שעל שמו נקרא הספר, לא השאיר בי חותם בקריאה הראשונה. כשחזרתי אליו לקראת הסקירה, נפל לי האסימון.

זה הסיפור על האם שטסה לשווייץ ומתכננת, שתים עשרה שנה מראש, את השבעה של בנה. הבן שלה עדיין ילד, והיא כבר רואה אותו חייל.

וולפיילר לוקחת חרדה אימהית שאצל רוב האנשים נשארת עמומה ולא מנוסחת, ונותנת לה צורה ממשית. בתוך החרדה יש גם רגעים קטנים וגופניים של אהבת אם, למשל האופן שבו היא זוכרת את ריח כפות הרגליים של התינוק שלה. זה נשמע מצחיק, אולי אפילו קצת מגעיל, ודווקא משום כך זה אמיתי.

הסיפור האחרון, "ג'ני ברברוסה", לוקח את האימהות למקום קשה הרבה יותר. הקריאה בו מעיקה.

ג'ני היא אם לילד עם מוגבלות קשה, ילד שהיא קוראת לו משיח. הסיפור נע מההריון ועד ילדותו, וברקע רוחש הצורך שלה לשלוט במה שאי אפשר לשלוט בו.

ג'ני בונה בית. היא עסוקה בתכנון, בבחירה, בארגון. הבית הוא הניסיון שלה להעמיד סדר מול כאוס, במציאות שלא נשמעת לשום תוכנית. מול הבית עומד משיח: הילד שאי אפשר לתקן, הילד שסביבו כל חייה נבנים מחדש.

החלק הטורד ביותר הוא שוולפיילר מנסחת עבור האם מחשבות שכמעט אסור לומר בקול: העייפות, המיאוס, הדחייה, והאפשרות שמותו של הילד יביא איתו גם הקלה. היא מאפשרת לאם לאהוב את בנה בכל גופה, ובאותו זמן לחשוב מחשבות שאינן יפות ואינן מתאימות לסיפור האימהות המקובל.

שלושת הסיפורים יוצרים ציר אחד בקובץ: אימהות כתודעה של אובדן.

ב"שווייצריה זה כאן" הילד בריא, והאם כבר מתאבלת עליו.
ב"ג'ני ברברוסה" הילד חי, והאם נאלצת לפעמים לדמיין עולם שבו אולי יהיה קל יותר בלעדיו.
ו"הר מג'סטי" מוסיף את הצד השני: ילדה שמעולם לא קיבלה את אמה, ואם שמגלה שהיא מעבירה את אותו חוסר הלאה.

ובשלושתם האהבה עוברת דרך הגוף, עד כפות הרגליים.

שאר הסיפורים בקובץ בסדר. חלקם מעניינים, חלקם נשכחים מהר מדי. אבל כשוולפיילר פוגעת, היא פוגעת עמוק.

Switzerland, No Less / Orit Wohlfeiler

Switzerland, No Less is an uneven collection of short stories. Some are good, some less so, and three are unforgettable. All three deal with motherhood, and in all three maternal love passes through the body.

Spoilers ahead.

The most polished of them is "Her Majesty Queen Elizabeth II". The story traces the training of a future queen, with one thread running through it from beginning to end: touch.

The girl learns that closeness is forbidden to her. That discipline applies both outside the palace and inside it. The prohibition also enters her relationship with her mother, the queen. Then one day the girl kisses her mother, an act of physical contact that is supposedly forbidden. She even touches her foot and bites her toenail. It is disgusting, and that is exactly why it is moving: this is what hunger for closeness looks like.

The gloves become the boundary between the body and the role. With bare hands she speaks to people "not the way a queen is supposed to speak", and tells an astonished woman in the crowd about Charles's spots. With gloves, she is a queen. When she becomes a mother herself, she is terrified that the same coldness will pass on to her children. She wants them close and touching her. And when she becomes Her Majesty, exactly what she feared happens: she sees them on weekends, or in the evenings when they are already asleep.

The ending closes the circle with remarkable precision and something genuinely chilling.

The title story, on the other hand, left almost no impression on me when I first read it. When I returned to it for this review, something suddenly clicked.

This is the story of a mother flying to Switzerland who is already planning, twelve years in advance, the shiva for her son. Her son is still a child, and she already sees him as a soldier.

Wohlfeiler takes a maternal fear that for most people remains vague and unspoken and gives it a concrete shape. Inside that fear are also small, physical moments of maternal love, such as the way she remembers the smell of her baby's feet. It sounds funny, perhaps even slightly disgusting, and that is precisely why it feels real.

The final story, "Jenny Barbarossa", takes motherhood somewhere much more difficult. Reading it is oppressive.

Jenny is the mother of a child with a severe disability, a boy she calls Messiah. The story moves from pregnancy into his childhood, while underneath everything runs her need to control what cannot be controlled.

Jenny builds a house. She is occupied with planning, choosing and organizing. The house is her attempt to impose order on chaos, inside a reality that refuses to obey any plan. Opposite the house stands Messiah: the child who cannot be fixed, the child around whom her entire life has to be rebuilt.

The most disturbing part is that Wohlfeiler gives the mother thoughts that are almost forbidden to say aloud: exhaustion, revulsion, rejection, and the possibility that the child's death might also bring relief. She allows a mother to love her son with her entire body and, at the same time, to think thoughts that are neither beautiful nor compatible with the accepted story of motherhood.

The three stories create a single axis within the collection: motherhood as an awareness of loss.

In "Switzerland, No Less", the child is healthy and his mother is already mourning him.

In "Jenny Barbarossa", the child is alive and his mother is sometimes forced to imagine a world that might be easier without him.

And "Her Majesty" adds the other side: a girl who never truly had access to her mother, and a mother who discovers that she is passing the same absence on.

In all three, love passes through the body, all the way down to the feet.

The rest of the stories in the collection are fine. Some are interesting, some disappear from memory too quickly. But when Wohlfeiler hits the mark, she hits deep.