ספר מאוד מוצלח לז’אנר.

ערב אחד, בתום משמרת בבר מקומי, רייצ’ל משתלחת בקיין בצורה מבישה.

לא, היא לא מכירה את קיין. אבל היא יודעת שקיין הוא החבר הבוגדני והנשוי של אווה ושבגללו אווה לא רק עצובה, אלא היא גם חצי שיכורה.

אחוזת זעם צדקני, היא מכנה אותו כינויי גנאי, לא נותנת לו לענות ופונה לעזוב את הבר יחד עם אווה השיכורה.

אלא ש…קיין הוא לא מי שרייצ’ל חושבת שהוא, וכשזה מתגלה מאוחר מידי. רייצ’ל מתפדחת כל כך שהיא נמלטת עם אווה מהבר מבלי להתנצל על הטעות שעשתה.

למחרת בבוקר היא מגלה שהיא עוזרת ההוראה של פרופסור קיין ווסט ואין גבול לבושות: היא גם מאחרת לשיעור של אחד מהפרופסורים הנוקשים והמחמירים והפלא ופלא היא גם אסיסטנטית של הגבר שאתמול בלילה השתלחה בו.

כך, מערכת יחסיהם של רייצ’ל וקיין מתחילה ברגל שמאל.

קיין מרגיש שהוא מכיר את רייצ’ל מהעבר. הוא לא מצליח למקם את דמותה בעברו. הוא נושא בלבו אשמה כבדה המטילה צל על חיו. רייצ’ל מחביאה באמתחתה עבר מזעזע אותו היא לא מוכנה לחשוף. עד שהעבר פוגש בהווה והסודות של קיין ורייצ’ל נחשפים.

זהו סיפור על אשמה ועל כפרה וסליחה. על הזדמנויות שניות ועל קארמה.

למרות שישנם חלקים בהם הסופרת לא סגורה על עצמה ועל העלילה, ולמרות שלא ברור איך נסגר קו העלילה של יחסי העבודה של קיין ורייצ’ל, יש בסיפור משהו נוגע ללב וזה מעבר להנאה מהדמויות של רייצ’ל, צ’ארלי וקיין.

אני לא תמיד מתחברת לספרים של הסופרת, אבל זהו אחד מהספרים היותר מוצלחים של הסופרת.