אני חושבת שזה הספר הראשון של לילי ווייט שאני קוראת. בהתחלה הספר היה מסעיר, קיצבי, והיא עמדה בכל הצפיות והשמועות ששמעתי על הכתיבה של לילי ווייט. אבל, לצערי, ב- 80% מהספר הוא הפסיק להיות מעניין. פתאום נפילה חדה והתרסקות. כדי לסגור את המעגל ריפרפתי עד סופו וקראתי את הפרק האחרון.

כאמור, בהתחלה העלילה היתה מלהיבה ושואבת: מתנקש הורג גבר ולאחר המוות שלו בתו הקטנה נכנסת לחדר והמתנקש רואה אותה. הוא לא יכול להפסיק להתפעל מהילדה היפיפיה ומאחר שאינו יכול להשתחרר ממנה, הוא מתחיל לעקוב אחריה ולשמור עליה מרחוק.

ואז מקרוב. עד שהיא נישאת ואחרי שנתיים הוא מחליט להציל אותה מעצמה ומהנישואים האומללים שלה.

אדליין הופכת להיות האובססיה של ארי. חייו מסתובבים סביבה והיא לא יודעת את זה.

אדליין סובלת מבעיות רבות: היא לא ישנה, היא סובלת מהערכה עצמית ירודה והיא נכנסת לקיפאון עמוק בנישואים שבהם בעלה מתייחס אליה בצורה מבישה.

הדמויות, בעיקר ארי המתנקש וחברו, בנויות היטב. האישה, אדליין קצת פחות. אבל הדינמיקה בינהם מאתגרת והאירועים עוד יותר.

לא יודעת למה העורכים של הספר לא טיפלו בעיה של העלילה ולא חתכו חלק מהספר. הספר ארוך מידי והעלילה שוקעת לרוטינה, למין רפיון וחוסר עינין. פה זה מפסיק לעניין כי את הרפיון הסופרת ממלאת בסקס מיותר ובהתנהגויות לא מעניינות של הדמויות שאף הן משתעממות מעצמן.

אז 5 כוכבים על מחצית מסעירה ו 2 כוכבים עבור שליש ממש לא מסעיר ולא מעניין, אז ככה בממוצע בערך 3.5 כוכבים.