​

לאחר שאביה מקבל קידום בעבודה, מקנזי, אחיה הצעיר ואחותה התאומה, וילו עוברים לפורטסייד. היא לא בדיוק נרגשת מהמהלך בכל זאת היא נאלצה לעזוב את אריזונה ואת החברים הקרובים שלה. אבל היא מלאת ציפייה: מקנזי ווילו אמורות להתחיל את השנה האחרונה שלהן בתיכון והן אוטו טו חוגגות 18, הכל נראה ורוד.

עד שהוא לא.

זמן קצר לאחר המעבר, חייהם מתהפכים כאשר וילו מתאבדת. מקנזי, היא זו שמוצאת אותה מוטלת חסרת חיים באמבטיה ובאותו הרגע חייה נשברים לשניים.

מקנזי שתמיד הרגישה שהיא הממוצעת מבין האחים שלה, שוקעת לדיכאון ולמחשבות טורדניות שמסתובבות בראשה: באופן טראומטי היא חווה את אירוע גילוי הגופה פעם אחר פעם. זה תמיד קשה לאבד מישהו קרוב, אבל לאבד תאום זה לאבד את החצי השני של הנשמה שלך. וילו היתה היפה והמוצלחת מבינהן. היא היתה החברותית, המרתקת והמושלמת.

עד שהיא לא.

מקנזי לא מסוגלת לאכול, לא לישון המחשבות הטורדניות וסימני השאלה לא נותנים לה מנוח. היא מתחילה לשחזר אירועים, מצבים שבהם יכלה לראות את סימני השבירה של ווילו. הוריה מגייסים את השכנים לארח אותה ואת אחיה הצעיר בזמן שהם מארגנים את סידורי הלוויה. מקנזי מותשת מחפשת פינה שתוכל לשים בה את הראש ולהירגע וכך היא מגיעה בטעות למיטה של ריאן.

מקנזי שההלם והטראומה ממוטטים אותה, זוחלת למיטה בחדר של ריאן מתוך הנחה שזו המיטה של אחותו. שם היא מוצאת את השקט והנחמה. היא סוף סוף יכולה לישון, ופשוט להיות לזמן מה.

המיטה של ריאן הוא סיפור לא שיגרתי בז’אנר. הוא סיפור של קריעה וצער, של ריפוי וגילוי עצמי. הוא גם סיפור של אהבה, אבל הרומן של מקנזי עם ריאן שולי לעלילה. הוא מספר סיפור של הישרדות. סיפור כואב על חברה של בני נוער מרושעים ופוגעניים, על תחרותיות וג’ונגל חסר רחמים שבו התאבדות של אחותה התאומה היא נקודת חולשה שניתן לנצל ולרמוס אותה.

במרכזו עומד האופן שבו מקנזי מתמודדת עם האובדן והאבל על אחותה. אבל לא רק מקנזי אלא כל משפחה שנקרעה מההתאבדות של ווילו.

“”היי, מקנזי. אני נעמי. ההורים שלך חשבו שזה יהיה רעיון טוב אם תהיה לך אפשרות לדבר עם מישהו בתקופה הזאת, אבל אני רוצה לעזור לך בכל דרך שתצטרכי. אז אולי תגידי לי את עם מה היית רוצה להתחיל?” “אני רוצה ללכת מכאן.” והלכתי. “

לאורך הספר מקנזי מסרבת להשלים עם רוע הגזרה, עם מות אחותה. מקנזי אוספת את החתיכות שנשברו בתוכה ביום שבו היא מצאה את גופת אחותה.

בפרק האחרון של הספר הסופרת סוגרת מעגל. ישנו טוויסט. הוא מיותר לטעמי. מסחטת רגשות מיותרת. הורדתי לספר כוכב שלם בגלל התרגיל הקטן הזה של הסופרת.