Please scroll down for an English review.
⚖️ המורה: כתב אישום מוסרי על השחיקה הישראלית
המורה של אלון ארד אינו רומן; הוא כתב אישום. לא נגד תלמידים או הורים, אלא נגד מערכת שחינכה דורות של מורים להאמין שהם משרתי ציבור, אבל הפכה אותם לפועלים שאסור להם אפילו להישבר בקול.
זה ספר על מורה שמנסה להגיע הביתה ליום הנישואים שלו. פעולה פשוטה, יומיומית, כמעט עלובה בשיגרה שלה. ובכל זאת, אצל ארד היא הופכת למסע הישרדות. לא כי קרה אסון, אלא כי העבודה עצמה היא האסון.
אין כאן דרמה ואין קתרזיס.
יש תיעוד של אדם שנשחק עד שגם הייאוש שלו איבד צבע.
בתי הספר אצל ארד אינם קהילות. הם מחנות. שטחי אש. מבנים שמופעלים ברוטציה של נהלים, טפסים והעמדת פנים. המורה אינו גיבור טראגי; הוא פועל שמנסה לשרוד עוד יום בלי להתמוטט.
אין חינוך, אבל יש ניירת.
אין ערכים, אבל יש סוכריות.
זהו סדר הדברים כפי שהוא מתקיים.
🩸 המורה הישראלי: הפער בין דמיון למציאות
בתרבות הישראלית, המורה האידיאלי הוא דמות מורכבת: מקצועית, חזקה, אנושית. אדם שמחזיק ידע ויכולת הכלה במידה שווה.
המציאות של ארד מראה שאין מקום שבו אדם כזה יתקיים.
המערכת חונקת אוטונומיה, מכבה סקרנות ומוחקת אמפתיה.
התוצאה היא הגירה פנימית: מורים שנשארים בכיתה, אבל נפשית עזבו מזמן.
🎭 תיאטרון של השפלה מוסרית
הסצנות שארד מתאר נראות קומיות רק למי שמסרב להבין את מה שהן מראות באמת.
סצנת הצמות: מורה קולע לעצמו צמות כדי "להתחבר" לתלמידות אתיופיות.
זה לא מצחיק. זו קריסה מוסרית.
זה תוצר של מערכת שהחליפה מקצועיות בגימיקים, ורגישות תרבותית בהצגה ריקה.
זה הרגע שבו אנחנו מבינים שהמורה כבר לא מורה, הוא שחקן שנדרש לבצע תפקידים מגוחכים בשם אידיאולוגיה חינוכית חלולה.
המנהל: אלוף משנה במילואים שמדבר גבוהה על ערכים, אבל מפעיל מניפולציות כוחניות עטופות בחיוך.
אלוף משנה במילואים שמדבר גבוהה על ערכים, אבל מפעיל מניפולציות כוחניות עטופות בחיוך. כשהמורה מבקש לוותר על תפקיד המחנך, הוא מוצג כחייל שערק מהמערכה.
זו לא שיחה פרטית בין מנהל לעובד.
זו מערכת שלמה שמשתמשת בשפה צבאית כדי לחייב ציות, גם במחיר של שחיקה נפשית.
המערכת אינה רוצה מורים חזקים.
היא רוצה מורים שיכולים לשתוק.
🧱 החדר של אריה: דיסטופיה שנמצאת כבר כאן
הרגע שבו המורה מגלה את החדר הסודי שבו מוחזק אריה הוא שיא הספר.
אריה, מורה מבוגר שהמערכת "שכחה" להוציא לפנסיה, מוחזק בחדר קטן, מוסתר, מאובק.
לא תקלה. לא כשל.
פתרון.
המערכת לא מתקנת את הטעות. היא מסתירה אותה.
זה לא סמל. זו מציאות.
זהו רגע הליבה שבו המערכת חושפת את ההיגיון האכזרי שלה: קל יותר לקבור אדם חי בתוך קפל בירוקרטי מאשר להודות בכשל מבני.
זה אחד הדימויים החריפים ביותר שנכתבו בישראל על ממסד שמעדיף הסתרה על פני אנושיות.
⚰ יציאה שאין מי שיראה
כשהמורה סוף סוף יוצא דרך השער, אחרי יום של הישרדות, הוא עובר ליד שני תלמידים שסוחבים ארון עץ. הדימוי אינו עדין ולא מתנצל.
המערכת כבר הכינה לו קבר.
רק לא טרחה לספר לו.
השומר ישן.
איש אינו רואה אותו יוצא.
איש אינו עונה ל"להתראות".
הוא יוצא בדיוק כמו שנכנס: בלתי נראה.
המורה של אלון ארד אינה יצירה שמבקשת לעורר דיון. היא מציבה מראה.
והמראה הזו אינה שבורה. היא מדויקת מדי.
זה לא ספר על תקלה או משבר.
זה ספר על מערכת שפועלת בדיוק כפי שתוכננה:
לשחוק, להשתיק ולהעלים.
זו ביקורת על מדינה שבחרה להכניס את משרתי הציבור למכונה שלא מאפשרת אנושיות.
המסקנה הקשה ברורה:
המורה לא צריך להיות גיבור.
הוא רק צריך להיות אדם.
אבל במכונה הזו, אפילו הזכות הזו נלקחה ממנו.
המורה/ אלון ארד
הוצאת קתרזיס, 2024, 142 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Teacher / Alon Ard
⚖️ The Teacher: A Moral Indictment of Israeli Burnout
The Teacher by Alon Ard is not a novel; it is an indictment.
Not against students or parents, but against a system that trained generations of teachers to believe they are public servants, then turned them into line workers who are not even allowed to break down out loud.
This is a book about a teacher who is simply trying to get home for his wedding anniversary—a simple, everyday act, almost embarrassingly mundane. Yet in Ard’s hands, it becomes a survival mission. Not because a disaster occurs, but because the job itself is the disaster.
There is no drama here, and no catharsis.
There is a record of a person worn down so thoroughly that even his despair has lost its color.
Schools, in Ard’s book, are not communities. They are compounds. Firing zones. Buildings operated by a rotation of procedures, forms, and pretence.
The teacher is not a tragic hero; he is a worker who is trying to survive one more day without collapsing.
There is no education, but there is paperwork.
There are no values, but there are candies.
This is the order of things as it stands.
🩸 The Israeli Teacher: Between Ideal and Reality
In Israeli culture, the “ideal” teacher is a complex figure: professional, firm, humane—a person who holds knowledge and emotional capacity in equal measure.
Ard’s reality shows that there is no place for such a person.
The system suffocates autonomy, extinguishes curiosity, and erases empathy.
The result is a kind of internal migration: teachers who remain physically in the classroom but have mentally left long ago.
🎭 A Theatre of Moral Humiliation
The scenes Ard describes look comic only to those who refuse to see what they are actually made of.
The braids scene.
A teacher braids his own hair to “connect” with his Ethiopian students.
This is not funny. It is a moral collapse.
It is the product of a system that has replaced professionalism with gimmicks and genuine cultural sensitivity with an empty performance.
It is the moment we understand that the teacher is no longer a teacher; he is an actor required to perform ridiculous roles in the name of a hollow educational ideology.
The principal.
A retired lieutenant colonel who speaks loftily about values, while operating crude manipulations wrapped in a smile.
When the teacher asks to step down from his role as homeroom teacher, he is portrayed as a soldier deserting the front lines.
This is not a private conversation between a manager and an employee.
It is an entire system that uses military language to enforce obedience, even at the cost of psychological collapse.
The system does not want strong teachers.
It wants teachers who know how to keep quiet.
🧱 Arye’s Room: A Dystopia That Is Already Here
The moment the teacher discovers the secret room where Arye is kept is the book's climax.
Arye, an elderly teacher whom the system “forgot” to retire, is kept in a small, hidden, dusty room.
Not a glitch. Not a failure.
A solution.
The system does not correct the mistake. It buries it.
This is not a symbol; it is a reality.
This is the core moment when the system reveals its cruel logic: it is easier to bury a living person within a bureaucratic fold than to acknowledge a structural failure.
It is one of the sharpest images written in Hebrew about an institution that prefers concealment over humanity.
⚰ An Exit No One Sees
When the teacher finally leaves through the school gate, after a day of survival, he passes two students carrying a wooden cabinet.
The image is neither subtle nor apologetic.
The system has already prepared his coffin.
It simply did not bother to inform him.
The guard is asleep.
No one sees him leave.
No one answers his “goodbye”.
He leaves exactly as he entered, unseen.
Conclusion
The Teacher by Alon Ard is not a work that politely invites discussion. It holds up a mirror.
And that mirror is not broken. It is far too accurate.
This is not a book about a temporary crisis or an unfortunate exception.
It is a book about a system that operates exactly as designed:
To grind down, to silence, and to erase.
It is a critique of a state that has chosen to place its public servants inside a machine that no longer allows them to remain human.
The conclusion is harsh and unavoidable:
A teacher should not have to be a hero.
He should only be allowed to be a person.
In this machine, even that fundamental right has been taken from him.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
