For English review, please scroll down.
"ג'ונסון 38" של אביבית משמרי הוא ספר קטן בממדיו אך רב עוקץ וחריפות. מתחת למעטה של נובלה קומית מסתתרת סאטירה ישראלית מובהקת, שנונה, חכמה ומדויקת להכאיב. הדמות הראשית, סיגל רג'ואן, משוררת תל אביבית מתבגרת שחיה לבדה בדירתה הקטנה, מתעקשת לגדל מציאות משלה, חצי פיוטית חצי בקטריאלית. היא מאמינה באסתטיקה של חיי היומיום, מנסה למחזר ולייצר דשן אורגני ולהפיק משמעות מכל פיסת אבק, גם כשסביבה קורסות בריתות נדל"ניות ורגשיות כאחת. משמרי מציירת אותה ביד אוהבת אך לא סלחנית, כאישה שנונה, מושחזת לשון, לעיתים מגוחכת במודע, ולעיתים נוגעת ללב בדיוק מפני שאינה מבינה עד כמה היא בודדה באמת.
עלילת הספר מתרחשת בבניין תל אביבי ישן שנבנה בתחילת שנות השישים, שעומד להפוך לזירת קרב על נפשו של המרחב העירוני. השכן מלמעלה, ג'ונסון, טיפוס חלקלק עם חלומות גדולים מדי, מתכנן לשנות את כל הבניין במסגרת פרויקט תמ"א 38. סביבו מתגבשת קואליציה של דיירים, אינטרסים ותככים קטנים. מנגד, סיגל מגייסת את הרומנטיקה הקטנה שלה, את השירה ואת העקשנות הדון־קישוטית כדי לשמר את מה שנותר מן הישן. הבניין הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, עולם שלם של טינות מצטברות, אהבות קורסות, אידיאלים רופפים וחלומות שמתרגמים את עצמם מהר מדי למ"ר.
במקביל למאבק הנדל"ני סיגל נגררת למלחמה ספרותית עם שכנתה, מנחת סדנאות כתיבה פופולרית ויהירה, שמבזה את כתיבתה ומובילה נגדה חרם דק של ברנז'ה. כאן מתערבבים שני העולמות, הנדל"ן והשירה, והופכים למראה אחת של תחרות, אגו ומאבק על משמעות. סיגל מתעקשת לכתוב, גם כשאין ביקוש לכתיבה שלה וגם כשאין קוראים. היא כותבת על פיסות קטנות של החיים, על הלחם, על הריח, על השכנים, על שברי היופי שמרבית האנשים כלל אינם רואים. זו אולי חולשתה אך גם יופיה.
בני הזוג שליין שגרו מתחת לג'ונסונים היו אישה ובעל חסרי יחוד אך גם צהובים זה לזה. לפחות פעם בשבוע ולפעמים פעמיים או שלוש נאלצתי להאזין למריבותיהם מעבר לקיר המשותף של קירותינו, שבמהלכן גברת שליין היתה מדביקה תוויות שונות עליה ועל בעלה ומסירה אותן מיד: "אתה טרוריסט", "לא אתה לא טרוריסט אתה סבוטז'". או "אני כמו שטיח שלך. אני לא שטיח שמעת"…
הספר כתוב בשפה מתענגת על עצמה, שופעת הברקות, לעיתים מתפזרת במכוון, כמו תל אביב עצמה. יש בו סצנות קומיות נפלאות, במיוחד הניסיונות שלה למחזר ולייצר קומפוסט באמצע עיר חונקת, שמזכירות לנו כמה קשה להישאר נאמן לרעיונות גדולים במציאות כל כך קטנה. הרגשתי פחות מחוברת לוויכוח הספרותי הממושך עם השכנה; הוא אמנם חד לשון אך הרגשתי לעיתים שהיה ניתן לחתוך בשליש את החשבונאות הקטנונית. ובכל זאת, גם שם נחשפת היכולת של משמרי לדייק דינמיקות אנושיות, לחשוף את גיחוך היומרה, ולצחוק יחד איתה.
"ג'ונסון 38" הוא ספר מצחיק, חכם, ועצוב באותה נשימה. הוא מציב מראה לעיר ולמדינה שבה כל דירה הופכת לשדה קרב וכל שיר הוא מעשה עמידה אזרחית. סיגל רג'ואן אולי לא תציל את השירה ולא תנצח את התמ"א, אך היא תגרום לנו לרצות רגע לעצור ולנשום את הריח של הבניין הישן לפני שיהפוך לעוד מגדל בלי נשמה.
ג'ונסון 38/ אביבית משמרי
הוצאת פטל, 2020, 144 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
“Johnson 38” by Avivit Mishmari is a small book in size yet sharp and biting in spirit. Beneath the surface of a comic novella lies a distinctly Israeli satire—clever, witty, and painfully precise. The protagonist, Sigal Rajuan, is a middle-aged Tel Aviv poet living alone in her tiny apartment, stubbornly cultivating her own world, half poetic and half bacterial. She believes in the aesthetics of daily life, trying to recycle, make organic compost, and extract meaning from every speck of dust, even as alliances of real estate and emotions collapse around her. Mishmari portrays her with affection but without indulgence, as a sharp-tongued, self-aware woman, sometimes ridiculous, often moving precisely because she doesn’t realize how lonely she really is.
The plot unfolds in an old Tel Aviv building from the early sixties, about to become a battleground for the soul of urban life. The upstairs neighbor, Johnson, a slick character with oversized dreams, plans to transform the building through an urban renewal project. Around him gathers a coalition of tenants, interests, and petty schemes. Opposing them, Sigal enlists her small romanticism, her poetry, and her Don Quixote stubbornness to preserve what remains of the old. The building becomes a microcosm of Israeli society: a world of grudges, fading ideals, collapsing affections, and dreams quickly converted into square meters.
Alongside this real estate battle, Sigal is drawn into a literary war with her neighbor, a pompous creative writing instructor who ridicules her work and leads a subtle clique against her. The two worlds—real estate and poetry—intertwine into a single reflection of rivalry, ego, and the struggle for meaning. Sigal insists on writing, even when no one reads her. She writes about small moments of life, about bread, smell, neighbors, and the beauty most people overlook. That may be her weakness, but it’s also her grace.
The language of the book is lush and self-indulgent, sparkling with wordplay, occasionally scattered on purpose, like Tel Aviv itself. There are wonderful comic scenes, especially her desperate attempts to recycle and produce compost in the middle of a suffocating city—reminding us how hard it is to stay true to grand ideas in such a small reality. I felt less connected to the prolonged literary quarrel with the neighbor; it is witty, but could have been trimmed without losing its sting. Still, Mishmari’s precision in capturing human dynamics and exposing the absurdity of pretension remains impressive.
“Johnson 38” is funny, intelligent, and sad all at once. It holds a mirror to a city and a country where every apartment becomes a battlefield, and every poem, an act of civic resistance. Sigal Rajuan may not save poetry or defeat bureaucracy, but she makes us want to stop for a moment and breathe in the scent of the old building before it turns into yet another tower without a soul.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
