הספר מורכב משתי נובלות.

הנובלה, “בת המקום”, מצויינת. היא מתרחשת בארה”ב. הגיבורה ג’ניפר המכונה סמוקי, בחורה בת 29 שמנה, הסובלת מקושי שיכלי. הוצאה מביתה על רקע של אלימות והתעללות מינית מועברת לאחריותה של רייצ’ל סולומון. לעת זיקנה סמוקי סועדת את רייצ’ל ועסוקה ביצירת כלבי ים מברזלים אותם היא מלקטת בביצה הקרובה.

הנובלה מתמקדת במספר ימים לאחר מותה של רייצ’ל. אחותה של סמוקי מגיעה עם שני ילדיה. גם הם בורחים מאלימות של האב במשפחה. גילוי הצוואה מגלה שרייצ’ל העבירה את סמוקי לאפוטרופוס הגר בהוואי בחוות תנינים.

במקביל ילדיה של רייצ’ל מגיעים לבית ולהם יש תוכניות משל עצמם בקשר לסמוקי ולבית.

סמוקי בחורה טובת לב ורגישה. יש לה קושי אמיתי להתנהל בעולם המבוגרים ולהבין את המציאות וההקשרים שלה מה שמוביל לסוף הגאוני של הנובלה הזו.

למרות הנושאים שבהם עוסקת הנובלה, שחלקם מזעזעים, היא אחת היפות שקראתי. בכישרון ובשפה עשירה, איני מצליחה לצייר לא רק את הדמות הראשית סמוקי ואת עולמה הנאיבי, אלא גם את דמויות המשנה בסיפור.

הנובלה השניה, “ספרא”, עוסקת בחייה של תיכוניסטית בשם לאה (בת דמותה של הסופרת כנראה) המתגוררת עם הוריה בבת ים.

על רקע חייה בבית לניצולי שואה, אב חולה ואם העובדת בתפירה, הדוברת מתארת חליפות את תקופת החטיבה והתיכון ספרא. תיכון בתל אביב שגלריית הדמויות שבו נעה בין מורים פסיכים ואטומים לתלמידים אדישים, אטומים ונצלנים.

הנובלה הזו פחות טובה, אך מצטיינת בתיאור המציאות הקקופונית של הנערה הנקרעת בין הרצונות שלה למציאות שכופה עליה את האומללות של חייה. עוד הישג מרשים הם קולות המובחנים של הדמויות השונות בסיפור וקולה הצלול של המספרת.

יחד עם זאת, הטכניקה של הכתיבה מעצבנת.

סה”כ ספר טוב מאוד, והנובלה הראשונה באמת נפלאה.

---