את ספרו הראשון של זרחין עד שיום אחד" אהבתי מאוד. הוא אחד הספרים הישראלים היפים שקראתי. לכן, כשראיתי ששמי זרחין הוציא ספר נוסף לא עלה בדעתי שהנפילה תהיה כל כך קשה.
הספר "אח שלי איוב" הוא ספר גרוע, עם עלילה לא ברורה לפחות במחצית שקראתי, נוטף תיאורי סקס מיותרים וכתוב בשפה ארכאית ופלצנית שעושה חשק לשים את הספר בצד ולעולם לא לחזור אליו. אין בעליחה שום קסם שמושך את הקורא פנימה וגורם לו להתאהב בדמויות, אבל למה אני מצפה כשלדמות המרכזית קוראים איוב.
הדמות הראשית, איוב, נער שאינו מכיר את אימו וגדל אצל שכנתו הנכה, מירים. אביו אינו מדבר עימו ולולאי מירים הילד היה סובל מעזובה ריגשית קשה.
הוא מתאהב בבתה צפנת והופך לגנב, קטן או גדול תלוי איך מסתכלים על זה.
אחרי איוב עוקב אלישע, עוד דמות לא ברורה, בן של שופט שמבקש בכל מאודו להיות איוב ולחשוף את איוב כגנב הקטן שהוא.
ועל כל זה ברברת בלתי נפסקת, מתפייטת בשפה ארכאית וניסיון ליצור איזה ריאליזם מאגי שבו הגיבור מרחף לו לבתים ולתיקים של אנשים ובכל נגיעה שלו בבני האדם הוא גורם להם התעלות גופנית, רגשית ונפשית. שויין.
די. שאחרים יפליגו בים הקשקשת הזה ויהנו.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
