לאהוב, לשוטט, להפליג/ סופרים שונים

אסופת שבע מסות של רוברט לואיס סטיבנסון, ולטר בנימין, גארנט קדוגן, וירג'יניה וולף, הנרי דייוויד תורו וגי דה מופסן, שעוסקות בחוויה האנושית בין אם באהבה ומשמעותה, בשוטטות ברחובות או בהפלגה.

הטובה בינהן היא "הולך בעור שחור" מאת גארנט קדוגן שהתחברה לי בקריאה ל"בין העולם וביני".

גארנט קדוגן, ג'מייקני שהיגר לארה"ב, מתאר באופן חד ונוקב את חוויות השוטטות כאדם עם עור שחור, ברחובות ניו אורלינס וניו יורק. הפער שבין החוויה של אותה הפעילות בג'מייקה שם לצבע עורו אין משמעות ובין ארה"ב בה צבע עורו קבע מראש את היחס אליו, מייצר את אחת המסות משמעותיות ביותר בנושא גזענות ודעות קדומות.

קדוגן מתאר את ההלם התרבותי שבמעבר מארץ שבה לצבע העור אין משמעות לארץ שבה רק לצבע העור יש משמעות:

"באתי מארץ שרוב תושביה שחורי עור ואף אחד שם לא התייחס אלי בחשש בגלל צבע העור שלי. עכשיו לא יכולתי לדעת מי יפחד ממני. ובמיוחד לא הייתי מוכן לשוטרים. הם היו מעכבים ומטרידים אותי בקביעות, שואלים שאלות שמניחות מראש שאני אשם במשהו."

המשמעות הזו שניתנת לצבע עורו, מכוננת את חווית השוטטות שלו ואת חווית האני שלו. קדוגן מתאר את השיטות שבהן נערך לקראת כל יציאה מהקמפוס. הוא מתאר את האופן שבו השוטטות הופכת מחוויה רוחנית וגופנית למסע הישרדות ולבסוף את האופן שבו כל אלה מגדירים אותו כאדם חופשי.

" גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים."

כשמחברים את התובנות של קדוגן מהחוויות שלו לפני כ 20 שנים, בשנות ה 90 בארה"ב לספר שפרסם טא נהיסי, "בין העולם וביני", מגלים שלא הרבה השתנה בארה"ב בתקופה הזו. ברמה המהותית לא חלה שום התקדמות: החוויה של שחורי העור כמי שנמצאים במסע הישרדות בו עליהם להתגונן מפני המשטרה, החוויה שלהם כמודרים מהמרחב הציבורי, והחוויה שלהם כמי שנאלצים לוותר על החופש במשמעותו הבסיסית ביותר, נותרו בעינן.

היכולת להשוות באופן מובהק, מחזקת את החשיבות של המסה הזו שמעניקה ערך מוסף משמעותי לקריאה בספר של טא נהיסי.

Love, Wander, Sail / Various Authors

This is a collection of essays about the human experience, whether through love and its meaning, wandering through city streets, or sailing.

The strongest essay in the collection for me is Garnette Cadogan’s "Walking While Black," which connected immediately with my reading of Between the World and Me.

Cadogan, a Jamaican who immigrated to the United States, writes sharply about the experience of walking through the streets of New Orleans and New York as a Black man.

The contrast between the same activity in Jamaica, where his skin colour did not determine how people responded to him, and the United States, where it often shaped the response before he had done anything at all, creates one of the most significant essays I have read about racism and prejudice.

Cadogan describes the cultural shock of moving from a country where his skin colour carried one meaning to a country where it could determine almost everything about how he was perceived.

That meaning attached to his body reshapes both his experience of walking and his understanding of himself.

He describes the rules he learns before leaving campus and the precautions he takes in public space.

Walking gradually changes from something physical and almost spiritual into a form of survival.

Eventually, all of this becomes part of the way he understands freedom itself.

A Black man defending his dignity in an encounter with the police may place himself at greater risk.

Cadogan describes how even witnesses can change the level of safety he feels, because the racial identity of the people watching matters too.

When I connect Cadogan’s observations about his experiences in the United States with Ta-Nehisi Coates’s Between the World and Me, the comparison is disturbing.

The two works describe a similar fundamental experience: Black people moving through a public space in which they are required to remain alert, to protect themselves from the police, and to calculate constantly how their bodies may be read by others.

That connection strengthens the importance of Cadogan’s essay.

For me, it adds considerable weight to the collection as a whole and also gives additional context to Coates’s book.

The other essays deal with love, wandering, idleness, sailing and the meaning of movement in different ways.

But Cadogan’s essay is the one that stayed with me.

It takes one of the most ordinary human actions, walking down a street, and shows how quickly even that basic freedom can become conditional.