הרוצח האחרון בפתח תקווה הוא פחות רומן מתח ויותר מראה סדוקה של עולם הספרות הישראלי. לימור נחמיאס שולחת את קוראיה לתוך בניין אחד, מלא בשאיפות כתיבה, אגו שביר והרבה מאוד אנשים שמדמיינים את עצמם דוסטויבסקי בזמן שהם מעתיקים תיאורי נוף מ"חטא ועונשו". זה ספר על סופרים שכותבים כדי שיאהבו אותם, על מתרגם שמוכן למכור את נשמתו בשביל קרדיט, ועל שכנים שמתחילים למות בתזמון מחשיד. התעלומה כמעט שולית; התענוג האמיתי הוא באכזריות המבריקה שבה נחמיאס פותחת את בטן המעשה הספרותי.